שלום יהודה

הבחנת בתופעה מטרידה ביותר.

יכולת האדם להפיח "רצינות" בהבלים היא אחת היכולות הפלאיות והמטרידות.

הדוגמה לכך היא היכולת לחצוב סלע, לסתתו ולעצבו כדמות אגדית ולבסוף להתייחס אליו כבעל כוחות – חיוביים ושליליים על – פי דימוי המדמיין.

התלמוד הבבלי נחתם בערך בשנת 500 לספירה, אך עדיין לא היה חתום מפני תוספות. תוספות אלה התווספו בתקופה עלומה בקהילה היהודית , של כמה מאות שנים לאחר חתימת התלמוד, המכונה "סבוראים". אין כאן המקום להאריך מדוע גבר התלמוד הבבלי על הירושלמי, אך הציבור היהודי על כל תפוצותיו קיבל את התלמוד הבבלי כספר חוקים. ומעתה כל פסק הלכה אינו אלא ייעוץ משפטי כפי הבנת הרב (יועץ משפטי) את החוק שהוכרע בתלמוד הבבלי. אומנם התלמוד לא כתוב כספר חוקים אך הציבור היהודי מתייחס אליו כספר חוקים וכל הבאים אחריו אינם אלא כיועצים משפטיים המפרשים את החוק.

כך כתב הרמב"ם: "כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל" (הקדמה ליד החזקה לרמב"ם). ליתר הרחבה עיין בפרק הראשון של ספרי "הדת קמה על יוצריה".

ןעכשיו לתמיהתך: ואיך אמונה זו שרדה את היותה מופרכת לחלוטין?

התשובה לשאלה זו היא מתחום הנפש. אדם מתחנך מינקות שיש משהו עילאי; פסל, יצור בלתי נראה, יצור הקיים בכל מקום, יצור הנמצא בכל מקום ובאף מקום, טקסט נשגב, טקסט מקודש, אדם שהוא אל וכו' וכו'…

בבגרותו הוא כבר טבוע בנפשו כדבר מובן מאליו ואינו מטיל בו ספק כלומר, אינו מטיל ספק בחכמתו ובקדושתו. ואם הוא נפגש עם אבסורדים ודברי הבל מנגנון ההישרדות, של האקסיומה הערכית שגדל עליה, פועל באופן אוטומטי.

ניקח את התלמוד כדוגמה הממחישה בהבלטה רבתי התנהגות פסיכית זו.

חכמי בבל שחיו בעיירות הסמוכות לפרת והחידקל חיו ברמה אינטלקטואלית ירודה למדיי – אין שירה, אין פילוסופיה אלא דיונים ברמה של תגרי השוק.

עליהם אין פליאה כי רמת האינטלקט שלהם שוותה לרמת הדיונים ההבליים שלהם.

הבעיה מתחילה בדורות הבאים, כמו תקופת ימי הביניים, שבהשפעת חכמי האימפריה המוסלמית, היהודים אותגרו ושודרגו והחלו לחשוב פילוסופיה. אלא שאת הנחת היסוד, האקסיומה הערכית שהתלמוד הוא טקסט מקודש, כבר התנחל בנפש היהודי. ומה עושים אנשים שרמת האינטליגנציה שלהם גבוהה מהטקסט המקודש להם? הופכים את תבונתם לשפחת אמונתם. לכן רבני ימי הבניים התחילו לדבר על אלוהים ללא תארים (בניגוד לחכמי בבל) והחלו להתפתל ולנהוג בלוליינות אינטלקטואלית כדי לשדרג גם את הטקסט עצמו. יאמרו לך דברי אגדה הם, רמזו רמז עמוק, אמרו דבר אחד ולמעשה התכוונו לדבר אחר… וכך הלאה והלאה [ראה תגובת הרמב"ם לאגדות הכתובות בתלמוד].

ואם תשאל כיצד מתמודדים בימינו, בעולם הישיבות בטקסט הזוי זה? בכל זאת הרבנים ובחורי הישיבה שודרגו ביכולת החשיבה בהשפעת העת החדשה.

הם המציאו שיטת "פלפול" שתתאים לרמתם האינטלקטואלית. לא הבנת הטקסט התלמודי לנגד עיניהם אלא כיצד לשדרג את הבלי התלמוד (מבלי שיהיו מודעים לכך) שישמע בעיני עצמם "חכם".

אחת הדוגמאות לכך היא שיטה הקרויה בעולם הישיבות "צווי דינים" (באידיש שני דינים).

זכורני כשלמדתי בעולם הישיבות את תחושת הפסגות שבחור הישיבה חש כשהצליח לפענח סוגייה תלמודית בשיטת "הצווי דינים". אף שאין הדברים תואמים את הטקסט התלמודי על אחת כמה וכמה את רמתו של התלמוד הבבלי, אלא הם מפיחים בטקסט תובנות שספגו מעולם החשיבה המודרני.

כך בחורי הישיבה יכולים לשרוד את הבלי התלמוד. להפיח בטקסט מה שלא נמצא שם.

תופעה זו, שהתבונה משמשת כשפחת האמונה מצויה היא לרוב והיא מזכירה את תופעת "המלך הוא עירום".

כשציבור גדול, על מנהיגיו, חכמיו וההמון במשך זמן רב יאמין שהמלך לבוש בבגדי מלך חדשים הם יצליחו ל"התפלפל" ולהסביר מדוע הם רואים את אבריו חשופים למרות היותו לבוש. ויתירה מכך הם ירגישו חכמים יותר מאלה שיטענו כפשוטו "המלך עירום".

והישגיה של דעת-אמת ביכולתה, מתוך אוהלה של תורה, לצעוק המלך הוא עירום.

כשאדם בא לקעקע אקסיומה ערכית של חבירו קל יותר לקעקע מתוך עולם המושגים של המאמין.

רצוני לומר, כשהבריות נמצאים במצב תודעתי והכרתי שמקור ידיעתם הוא טקסט מקודש, כלומר הבסיס להבנת העולם, קשה מאוד לנפצו. והם יעשו כל תעלול אינטלקטואלי או נבזי כדי לשמר את קרקע אמונתם. וזאת תרומתו הענקית של הפילוסוף ברוך שפינוזה שהצליח להפריד את כתבי הקודש ממקור הידיעה וההכרה. מעתה, מתקופת שפינוזה, כתבי הקודש אינם אלא מיתולוגיה הזויה. ההפרדה בין כתבי הקודש לפילוסופיה חשובה מאוד גם להבנת הצורך בהפרדת הדת מהמדינה.

תובנות אלה למדתי לאחר חיכוך רב שנים עם בחורי ישיבה, רבנים, פוסקים, אנשי אקדמיה דתיים, אנשי אקדמיה דתיים ללא כיפה על ראשם ….. ואני חייב להודות שזו תופעה מרתקת.

בברכה

דעת – אמת

באותו הקשר רציתי לשאול איך בעצם נוצר התלמוד בשיטתו הנוכחית?

בתוך מאות דפי הגמרא, רואים עין בעין כיצד היא מורכבת כתפזורת; "קרעים קרעים" מפה ומשם בערבוביה.

אני זוכר מימיי בישיבה איזו סוגיה, דומני במסכת ברכות, שבה הגמרא מסתבכת בצורה קיצונית (יחסית לעצמה) בשביל להבין מי לעזאזל אמר איזו תניא שכתובה שם שלא עולה בקנה אחד עם דבר אחר שאמר, עד שבסוף מיישבת את הסוגיה.

סוגיות מעין אלה גם מפיחות חיים בבחורי הישיבה, כיוון שנדרשים לשבור את הראש להבנת הבלגן שהולך שם, וזה מאתגר אותם.

מה שאני שואל בעצם זה איך התלמוד נוצר בצורתו המשונה כמו שהוא כתוב? מעולם לא ראיתי ספר כ"כ מסובך וחסר סדר כדוגמת הגמרא.

(ברור שהוא נוצר במקומות שונים ובתנאים שונים, אבל מישהו היה חייב להעלות אותו על הכתב לבסוף. מקובל להגיד שהיו אלה רבינא ורב אשי. וכעורכים – נראה שהיה להם בערך חמש דקות לעשות את זה…)

ישראל

שלום ישראל,

התלמוד הוא פרי סוגיות על-פה של בתי מדרש, הפזורים בעירות בבליות תחת שלטון פרסי ססאני, ללא ספר כתוב. רק לאחר תקופת חז"ל הוא הועלה על כתב.

אפילו המשנה עדיין לא הייתה כתובה בספר אלא למדוה על-פה, או שייחדו אדם מיוחד שתפקידו לשנות משניות ובלשונם: "תני תנא קמיה דרבי יוחנן" (ברכות ה ע"א) [שינן את המשנה לפני רבי יוחנן].

ולא רק המשנה סדורה בעל-פה אלא גם הסוגיות התלמודיות היו שגורות בפיהם על-פה. זו הסיבה שיש נוסחאות "איכא דאמרי" [יש אומרים] "לישנא אחרינא" [לשון אחרת].

התלמוד – המשנה והגמרא – נכתבו לאחר תקופת חז"ל בין המאה החמישית לשמינית היא תקופה המכונה סבוראים – תקופה עלומה ונסתרת (כלומר איננו יודעים על אדם אחד שהיה נחשב "חכם" ומוכר בתקופה עלומה זו ולך תדע מי ההדיוט שערך זאת). כדי להבין מדוע התלמוד נכתב בצורה מבולבלת שווה בנפשך (אין צורך להרחיק למאות הראשונות) אנשים היושבים בבבל, אפילו במאה ה- 19, שכל כושרם האינטלקטואלי אינו אלא בהוויות ההלכה (כלומר, איזה גודל אבן מותר לקנח פי הטבעת בשבת) מנותקים מהקידמה, מחשיבה פילוסופית, משירה, מאחריות מדינית ומאחריות אוניברסאלית וכל עולמם הוא "הפלפול היומי".

לשון אחר: אנשים ברמה נמוכה יוצרים ספרות נמוכה.

לחיזוק דבריי אציג את מסקנתו של החוקר יעקב זוסמן ("תורה שבעל פה פשוטה כמשמעה", מתוך: מחקרי תלמוד – קובץ מחקרים בתלמוד ובתחומים גובלים ,עורכים יעקב זוסמן, דוד רוזנטל, ג, כרך א' עמ' מאגנס האונ' העברית, ירושלים, תשס"ה, עמ' 209-385.)

"שאלת זמן כתיבת נוסח חיבור התלמוד חשוב ביותר להבנת דרכי הלימוד ב'ישיבות' התנאים והאמוראים ולהבנת עולמם האינטלקטואלי של חז"ל ,תרבות 'שעל פה' או תרבות 'ספרותית'.

נושא חשוב לכל תחומי חקר עולמם של חז"ל – היסטוריה, לשון, אומנות, השקפות ודעות.

כלל החכמים – גדולי האמוראים ותלמידיהם, שבקיאותם לפחות במשנה אינה מוטלת בספק – גם הם למדו ולימדו אך ורק על פה. היקף ידיעותיהם השתנה בודאי מחכם לחכם, אבל הם היו צריכם לדעת (ולהבין!) לא רק את מקורות התנאים אלא גם את שמועות האמוראים לדורותיהם. כמות החומר הנמסר והנלמד הלכה וגדלה מדור לדור, וכל הידע המצטבר העצום נרכש בעמל רב ובמסירות בלא גבול, בלימוד ובחזרות אין קץ. אין לתאר את עוצם המסירות ללימוד אינטינסיבי וקשה להפריז במתח האינטלקטואלי המתמיד שחכמי התלמוד היו שרויים בו, כל עולמם וכל אישיותם תורה. האמוראים ותלמידיהם רובם ככולם קיימו בעצמם 'והגית בו יומם ולילה' פשוטו כמשמעו. כל ימי חייהם מילדות ועד זיקנה ושיבה, אין בעולמם של חכמים אלא תורה – ביום ובלילה, בלכתם בדרך ובשבתם בביתם. כל דיבורם והרהורם אינם אלא תורה. וכל זה נעשה ללא טקסט אלא לימוד 'הבעל פה' שימש כתחליף לטקסט. במציאות של "אסכולה" ללא טקסט גורם, מטבע הדברים, לתחושת סכנה 'שמא תשתכח תורה מישראל' והדאגה הקיומית לשימורה של התורה- שבזכותה שמים וארץ מתקיימים – אינה רק עניינו של היחיד אלא סכנה כללית לאומית וקוסמית. לכן בהיעדר ספרים כתובים, בכל בעיה הלכתית שהתעוררה לא הייתה לאמוראים ברירה אלא לפנות לחכמים נושאי המסורות שעל פה , אבל לעולם אינם פונים לספר ומעולם לא שמענו שמישהו הציע 'נייתי ספר וניחזי' .

נשאלת כמובן השאלה מתי השתנה מצב זה ומתי עברו חכמים מלימוד על פה ללימוד מתוך ספרים כתובים. המעבר התרחש בתקופת זמן שאין לנו עליה ידיעות כלשהן, דהיינו בתקופה הארוכה והעלומה שבין תקופת חז"ל הקלסית לבין תקופת הגאונים הקלסית, בין המאה החמישית למאה שמינית, תקופה שכמעט אין לנו כל ידיעות על תולדות ישראל ועל עולמם של לומדי התורה.

תרבותם של חז"ל היא תרבות אורלית במובהק שספק אם יש לנו כיוצא בה. בעולמם של חכמינו אין אף חכם שחיבר ספר כלשהו . חז"ל יצרו ספרות ענפה – בהלכה ובאגדה, במשפט ובפרשנות המקרא , בהגות דתית ובהגות חברתית – בלי מחבר אינדיוודואלי כלשהו. היא כל כולה יצירה קולקטיבית ואנונימית – קולקטיבית בהתהוותה ואנונימית בהתגבשותה.

בטקסט התלמוד אין הגות פילוסופית , אין שירה ואין שאיפה למחקר מחוץ לעולמה של תורה".

בברכה

דעת – אמת