שלום עידית

התלמוד הוא קנון דתי שהחליף את כתבי הקודש.

באבוד עצמאות מדינת היהודים אבדה גם מערכת המשפט התורנית ובמקומה באה מערכת משפט רבנית הכתובה בתלמוד.

התלמוד הוא חיבור אנונימי, חסר מחבר, שנלמד על-פה לאורך מאות בשנים עד גיבושו הסופי (מאות 8-10 לערך). גיבושו של התלמוד בלב האומה כמוהו כגיבוש התורה בלב האומה.

התפיסה המסורתית-אמונית שרב אשי ורבינא (מאה חמישית לספירה) הם חותמי התלמוד- כך מאמינים בחורי הישיבה הממיתים עצמם על פלפולי סרק של התלמוד.

אך למעשה תוספות רבות נכנסו לתלמוד עד המאה העשירית לפחות.

עדות זו העיד רב שרירא גאון באומרו: שסוגיות תלמודיות נכנסו לגמרא על ידי חכמים מאוחרים שנקראים "סבוראים" כמו הסוגיא הפותחת את מסכת קידושין: "האישה נקנית בכסף מנא הני מילי" (אגרת רב שרירא גאון, רבנן סבוראי, אות עט).

אציג בפנייך ראייה נוספת לתוספת מאוחרת.

בגמרא (שבת יא ע"א) מסופר שרב אשי (הוא חותם התלמוד על-פי אמונת המאמינים) אסר לבנות בתי מגורים גבוהים מבית הכנסת הקיים במקום ישובו "סורא" (מתא מחסיא). הסיבה שאסר משום שרצה להציל את עירו "סורא" מפני חורבן כי הוא האמין ש: "כל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חרבה". שואלים בתלמוד, באופן אנונימי: והלא סורא חרבה למעשה למרות זהירותו של רב אשי.

ישיבת סורא חרבה והפסיקה לתפקד כמרכז רוחני במאה העשירית כעדות רב שרירא גאון: לאחר מותו של ראש ישיבת סורא, הרב יוסף בן יעקב (חי במאה העשירית), לא התקיימה ישיבה בסורא (אגרת רב שרירא גאון, תקופת הגאונים, אות קכז ).

משמע השאלה: והלא חרבה סורא, נשאלה רק במאה העשירית- חמש מאות שנה לאחר אמונת המאמינים.

רצוני לומר בדבריי אלה, שאנשי אמונה אדישים להיבט ההיסטורי של כתביהם המקודשים. כשם שספר התורה עבר גלגולי גלגולים של מחברים שונים בתקופות שונות בכל זאת המאמינים סבורים: "אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה שלא אמרו הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו – זהו כי דבר ה' בזה" (סנהדרין צט ע"א).

כך לגבי התלמוד מדמיינים ומאמינים הם שנחתם במאה החמישית.

מה שמעניין בנוהג המאמין שאת כתבי הגאונים עצמם הם אינם קוראים וכמעט ולא מכירים אך אם דברי גאון אנונימי הצליח להיכנס לטקסט התלמודי חיש מיד נהפך הוא ל"דברי אלוהים חיים".

בברכה

דעת- אמת