שלום יריב,

חדשות לבקרים מופעים אצלנו באתר דתיים לאומיים, הטוענים לחד צדדיות מצד דעת – אמת (תפיסה חרדית) כאילו אנו מתעלמים מהתפיסה האורתודוכסית המתונה (דתיים-לאומיים). דבר זה שגוי משום שאין הבחנה בין דתיים לחרדים בנושאי הדת הצרופה אלא אלה גם אלה ניזונים מארון ספרים דומה (המשנה, גמרא ויתר ספרי ההלכה).

היות והפנת אותנו לפסקי דין של השופט מנחם אלון, עשינו זאת ולקמן נכתוב את תגובתנו. אך ראשית הבהרה: מזהים אנו שלושה דפוסי השקפות עולם בסיסיים:

1. מי שהטקסט התלמודי-הלכתי מהווה אצלו את מערכת החוק והמשפט האידיאלי, הרצוי ועל-פיו יישק דבר, אף אם מתנגד הוא לערכים נאורים.

2. מי שהערכים הנאורים הם לו הבסיס הערכי לקביעת מערכת החוק והמשפט.

3. הפוסחים על שני הסעיפים, וחושבים שמקיימים הם את שניהם בבחינת: אֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ.

תוך כדי הרצאת דברינו כתגובה לפסק הדין, נתייחס לדפוס השלישי כי הוא מתאר היטב את הציבור הדתי-לאומי החי בסתירה לוגית קשה ומשקיע הרבה כוחות נפש אינטלקטואליים כדי לרבע את המעגל, לקצץ מהתלמוד וההלכה, להדגיש את הנשמע בעיניהם נאור ולהתעלם ממה שנראה בעליל.

או בלשון אחר: כיצד יצליחו הדתיים השואפים לשוויון מעומק ליבם (יותר נכון לומר מדמיון ליבם) ובד בבד לדקדק קלה כבחמורה במערכת משפט (ההלכה) המתנגדת לשוויון, לחופש דעות וחופש אמונה.

אחת מן הדרכים המצויות אצל אנשי האקדמיה הדתיים, כדי להצליח לחיות בשלום עם ערכי התלמוד וההלכה הנוגדים את השוויון, הוא לטעון שהנורמות הנוראות שנקבעו בתלמוד ובהלכה היו תואמים את נורמות התרבות של זמנם ובהקשר למצבם הכלכלי, לאומי ומדיני. על-פי שיטה זו, למעשה, עקרו את מעמדו של התלמוד כמלמד חוק ומשפט (הרי הוא היה נכון רק לזמנם) והקובע הוא האדם המודרני של זמננו; אם טקסט מסוים אפשר בדוחק (כפיל בקוף המחט) להתאימו לערכים הנאורים או לערכיהם שלהם (דתיים לאומיים) יעשו זאת, ואם לאו יאמרו דברים אלה היו נכונים לזמנם ומקומם.

והלא זו דרך מגוחכת להפליא (התואמת את אנשי הדת שאינם מסוגלים נפשית להתנתק מכבלי אמונתם), אם מפי ערכי הנאורות הם חיים מה להם ולטקסט התלמודי שחי על-פי נורמות של העת העתיקה, ואם מפי התלמוד הם חיים מדוע לשבש,להתעלם ולסרס את הכתוב בתלמוד,צריכים הם ללמוד את מערכת המשפט התלמודית מתוכו ללא כחל וסרק.

דפוס התנהגות, משונה זה, בא לידי ביטוי בפסק הדין של פרופ' מנחם אילון ( פסקי דין, כרך ל"ט, חלק שני, 1985) בשאלת כשרותה של רשימת "כך" להתמודד בבחירות לכנסת האחת-עשרה.

הוא כותב כך: "מן המפורסמות הוא, כי גם עולמה של הגות ישראל לדורותיה – ואף מערכת ההלכה גופה… מלא הוא דעות שונות וגישות מנוגדות…דומה שאין לך ביטוי יותר קולע וממצה לחופש הבעת דעה ולחשיבות של כל דעה ודעה – ואף שזו דעת יחיד היא – מהכלל שטבעו חכמים לעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שאלו ואלו דברי אלוהים חיים'…זאת תורת המנהיגות והשלטון במורשת ישראל – שיהיו סובלים כל אחד ואחד, כל קבוצה וקבוצה, לפי דעתם ולפי השקפת עולמם. וזהו סודן הגדול של הסובלנות ושל ההקשבה לזולת, וזהו כוחה הגדול של זכות הבעת הדעה לכל אחד ואחד ולכל ציבור וציבור, שלא זו בלבד שהכרחיים הם למשטר תקין ונאור אלא אף חיוניים לכוחו היוצר…."

כשקראתי דבריו אלה חשבתי שבתוך פרשנות הזויה אנכי יושב, כאילו נסתתמו מעינות הבהירות וההבנה של פרופ' מנחם אלון.

הרי הדבר ברור שחכמי התלמוד נשאו ונתנו בתוך עולמה של הלכה ואף התהדרו בדיונים אלה והגדירו אותה "מלחמתה של תורה". אך כלום ריבוי דעות מחוץ לעולמה של "תורה" היה להם מקום? (שאלה רטורית). כלום יש מקום לפקפק באכסיומות ערכיות ואמוניות? לו באו תלמידי שמאי וטענו שמציאות של ממזר אינה מוסרית, וכן קניית עבדים אינה לגיטימית, מתוך שיקולים הומניים ולא תורניים, כלום היו מתקבלים כדיינים וכקובעי ההלכה? לו יבוא היום דיין מהרבנות הראשית ויתיר בישולי גויים, יאסור הלוואה בריבית לגוי, יתיר לנשים לכהן כדיינות, האם לא יפוטר מלהיות דיין? כלום יזמין ראש ישיבה (דתית לאומית) אנשי אקדמיה להרצות בפני תלמידיו את המסקנות המחקריות על סיפורי התנ"ך ועל "האקטיביזם" החז"לי – שלמעשה ביטל את סמכות התורה שבכתב והעלה את קרנם של חכמים בלבד. אין צורך להאריך בזה כי כל בר בי רב יודע שאין הדת היהודית מאפשרת מקום לדעות מחוץ לעולמה של ההלכה.

ואם מנחם אלון רצה ללמוד את העיקרון של ריבוי דעות (אף שבהלכה הוא מצומצם לדעות אנשי הרבנים בלבד) הרי שאין צורך בחכמי התלמוד, המציאות הטבעית של כל חברה היא הבעת דעות שונות התואמות את הנורמות הבסיסיות של אותה חברה.

דוגמה נוספת שמתעכב עליה אלון בפסק דין הוא נושא יחס ההלכה לגוי וכך הוא טוען: "יסוד מוסד בעולמה של היהדות הוא רעיון בריאת האדם בצלם אלוקים. בכך פותחת תורת ישראל, וממנו מסיקה ההלכה עקרונות יסוד בדבר ערכו של האדם – כל אדם באשר הוא אדם – שוויונו ואהבתו…ובכך מנומק בפסוק האחרון זה איסור שפיכת דמים לבני נח…(מביא הוא ציטוט מהרב קוק, מתוך אורות הקודש, כרך שלישי) אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה…."

היות ו"מעמד הגויים בהלכה" מפורט היטב באתרינו לא נכביר במילים רק נשאל: מה סימא את עיניו של אלון לומר הדברים ההפוכים הללו? כלום לא יודע הוא שרצח גוי קל הוא מרצח יהודי ועל הלכה זו לית מאן דפליג. ודברי הרב קוק המשונים והתמוהים , מדוע לא העירו את מנחם לשאול כמה שאלות פשוטות: "המוסר הטבעי רוצה בשוויון מעמדה של האישה לגבר כלום ההלכה השוללת עדותה אינה פוגמת ביראת השמיים? איסור השבת אבידה לגוי אינה פוגמת ביראת שמיים טהורה? איסור הצלת חיי גוי בשבת אינה פוגמת ביראת שמים טהורה? ועוד כהנה רבים המובאים "במוסר היהודי בהלכה".

ונסיים בנושא נוסף שנכתב בפסק דין הנ"ל: "המיעוט הלאומי של בן עם אחר הוגדר בעולמה של ההלכה במעמד של "גר תושב", שהתנאי היחידי לגביו היה קיום "שבע מצוות בני נח", היינו אותן חובות אלמנטריות של שמירה על סדר וחוק שכל האומות בנות תרבות מצוות עליהן, ושחכמים ראו בהן מעין משפט טבעי אוניברסלי. המיעוט הלאומי זכאי לכל הזכויות האזרחיות והמדיניות של יתר תושבי המדינה".

בדבריו אלה יש מן ההשתטות או מן הרשעות (הבוחר יבחר) עד שנתמלאתי מורא ופחד, מי הם המכהנים בבית המשפט העליון.

כדי להראות לך את הדרישה "האוניברסלית" מן הגוי אביא לפניך את הדרישות (מתוך המאמר "העם היהודי הוא העם הנבחר"): "ואלה הם שבע המצוות שהתחייבו הגויים: 1. איסור לעבוד עבודה זרה. 2. איסור לקלל את אלוהים. 3. לא תרצח. 4. גילוי עריות. 5. לא לגזול. 6. שיקימו דינים ומערכת משפט. 7. איסור אכילת אבר מן החי. [יש עוד שני איסורים שחלים על הגויים והם הרבעת בהמה והרכבת אילן (רמב"ם הלכות מלכים פ"י ה"ה)]. ועכשיו אמור לי מדוע שופט בית משפט עליון מתעלם מהנאמר בעליל , אם לא שאמונתו שיבשה את ביקורתו. וכי מה אוניברסלי באיסור לעבוד עבודה זרה? הלא התנגדות ל"איש באמונתו יחיה" היא בדיוק ההפך מאוניברסליות. ועוד, מה אוניברסלי באיסור אכילת אבר מן החי ואל תחשוב שזה מטעמי צער בעלי חיים הרי ההלכה אינה אוסרת אבר מן החי של בהמה טמאה הנה כך כתב הרמב"ם: "מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה לא תאכל הנפש עם הבשר לאסור אבר שנחתך מן החי, ועל אבר מן החי הוא אומר לנח אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, ואיסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף בטהורים אבל לא בטמאים. (מאכלות אסורות פרק ה הלכה א ). ועוד, מדוע החמירו עם הגוי שאסור לו לאכול אבר מן החי אפילו בשיעור כלשהו ואילו ליהודי עד שיאכל שיעור כזית.

ועוד, החמירו על בן נח שיהיה חייב על גזילה שהיא פחות משווה פרוטה שלא כדין יהודי: "בן נח חייב על הגזל, בין שגזל עכו"ם (גויים) בין שגזל ישראל, ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש, או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו, אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה, על הכל הוא חייב, והרי הוא בכלל גזלן, מה שאין כן בישראל, וכן חייב על פחות משוה פרוטה [מטבע בעל ערך ממוני נמוך], ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו, שניהן נהרגין עליה". (רמב"ם הלכות מלכים פ"ט ה"ט) .

ובכלל ראה את "האוניברסליות" בדיני ישראל: "ובן נח (ולא יהודי) שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף" (רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה יד ). הלזה יקרה מנחם אלון: "זכאי לכל הזכויות האזרחיות והמדיניות של יתר תושבי המדינה"?

חבל שיושר אינטלקטואלי מתפוגג לו גם ליושב על כס המשפט.

בברכה

דעת – אמת