שלום איתי,

אביא תחילה תשובת דעת-אמת ולאחר מכן תשובת פרופ' למחשבת ישראל אונ' העברית רחל אליאור .

הרמב"ם כפוסק הלכה התקבל על הקהילה הדתית כאחד מגדולי הפוסקים. שכן הוא הצליח בכשרונו הרב לערוך את פסקי ההלכה בצורה מסודרת כיאה לספר חוקים מתוך ים הסוגיות התלמודיות שנערכו בצורה של דיון חופשי ללא סדר, ללא הכרעה ובבליל של סיפורי אגדות ומעשיות חכמים.

הרמב"ם כהוגה דעות וכתיאולוג (איני מתייחס לרמב"ם כפילוסוף במובנו הדקדקני אלא היה הוגה דעות שניסה ליישב את התבונה עם הדת) לא התקבל בציבור הדתי אלא למחצה שליש ורביע.

הרמב"ם כהוגה דעות סבר שיש לשים את התבונה כמקור הידיעה, ובמקום שכתבי הקודש סותרים את התבונה יש לשבש את הכתובים כדי להתאימם לתבונה. זו הסיבה שהרמב"ם נתקל בחומה בצורה מקרב אנשי האמונה שלהם כתבי הקודש קודמים לתבונה.

בימינו התבונה הלכה והתעצמה ומוסדות אקדמיים ומחקרים בכל תחומי החיים מביאים לתובנה שאין לדת על מה להישען. הדת נהפכה לשוליים הן מבחינה מחשבתית והן מבחינה ערכית – וניסיונותיהם של דתיים בעלי מצפון נאור לשלב עם חוקי הדת פטתים למדיי.

עקרון זה של הרמב"ם –שהתבונה קודמת לכתבי הקודש – בהכרח יביא לנטישת הדת או להצטמצם בהגות דתית של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל.

פרופ' ליבוביץ, מתוך תבונה, דרש ותבע לשנות את ההלכה מבסיסה ולחדש חוקים התואמים את התבונה והמציאות – לדבר זה הציבור הדתי עדיין לא בשל. לכן, ליבוביץ נחשב לדידם ככופר .

בברכה

דעת – אמת

תשובת רחל אליאור:

הרמב"ם הציע בספרו מורה נבוכים ניסיון נועז ליישב בין דבר והיפוכו-בין התורה המדברת על בריאת העולם יש מאין בידי אלהים לבין התורה האריסטוטלית המדברת על העולם כנצחי וכעשוי מחומר קדמון

חכמי ישראל בדורו ראו בעין רעה את ההידברות עם הפילוסופיה האריסטוטלית הסותרת מושכלות ראשונים בדת ישראל והיו שגזרו על הספר שריפה. במבחן ההיסטוריה נכשלו מרימי הגבולות ובוני החומות ונצחו המוכנים לדיאלוג אינטלקטואלי שהרי מורה נבוכים כידוע הפך לטקסט יהודי קלאסי. בספריהם ובמאמריהם של יוליוס גוטמן, צבי הרי וולפסון, שלמה פינס, איזידור יצחק טברסקי וזאב הרווי, מיכאל שוורץ, חנה כשר ואחרים תמצא דיונים רחבים ומעמיקים על מורה נבוכים.

בברכה רחל אליאור.

כשיצא הספר מורה נבוכים לראשונה הוא עורר גל מחאה, שלא לומר "בהלה" בעולם היהודי. היו מחלוקות רבות וכואבות על גישתו לפילוסופיה ול"חוכמות חיצוניות", אך גם התנהל מאבק אימים על תפיסת מציאותם של שדים (אליה הרמב"ם התכחש) ושאלת היות הבורא עצמו גשמי או לא.

היו שטענו כי דבריו של הרמב"ם מחלישים את האמונה הדתית ואת המחויבות ההלכתית. ההתנגדות ל"מורה נבוכים" הביאה בתקופה מסוימת לחרם על ספרי הרמב"ם, עד שבמקומות מסוימים אף שרפוהו.

רמב"ם התנגד לאמונה בקיומם של שדים מכל וכל. ולא רק בהם: גם נגד רוחות, אסטרולוגיה כישוף וכיו"ב הוא יצא בחומרה, וזאת בניגוד למקובל בעולם היהודי בתקופתו וגם בזמן התלמוד. בולטים בהיעדרם בספר 'משנה תורה' הם קבוצת הלכות שסיבתם "שדים" או "מזיקים", שהוא בחר להתעלם מהם במופגן כאילו חז"ל מעולם לא פסקו אותם. אם אתה מעוניין בדוגמא לכך אתה מוזמן להיכנס לקישור הבא ולחפש את הכותרת "מעשה שדים". אגב, האתר המדובר הוא אתר ללימודי יהדות:

http://www.daat.co.il/daat/kitveyet/assia/refua1-2.htm

למרות שיצא פעמים רבות כנגד מפרשים שלדעתו טעו בפירושיהם, הוא נמנע מלהגיד בגלוי שדברי חז"ל עצמם – בכל הנוגע לקיומם של השדים – הם שקר או טעות, והעדיף להציגם כאילו היו חיזיון, חלום או משל, ולמעשה קבע שהם לא אירעו מעולם.

מראשי המתנגדים לדברי הרמב"ם היו רבי שלמה מן ההר ותלמידו רבי יונה (שמאוחר יותר, חזר בו מהתנגדותו) וכן הרשב"א שהטיל חרם בחתימתו המגביל את לימוד דברי הרמב"ם, והספר "מנחת קנאות" לרבי אבא מרי מלוניל יוצא בחריפות גם הוא נגד החיבור ונגד הרמב"ם, אם כי בעיקר על עניין ההגות הפילוסופית שבו שמקורה בעמים אחרים. אבל הכי חריפים מכולם היו ר' משה תקו, שבקונטרס שהוציא הנקרא "כתב תמים" אפילו הגדיר את מחשבת הרב"ם כדברי מינות (!) ועל ההשגות של הראב"ד אני אפילו לא חושב שיש צורך לחזור כאן כי כבר דובר בהם . חלק ניכר מהשגותיו על דברי הרמב"ם (מעבר לאיתור המקורות לפסקי ההלכה שכתב, שכן הרמב"ם לא טרח לכתוב מה מקורות דבריו) הם דברי תקיפה כנגדו – והראב"ד לא היה לבד שם.

בעניין סוגיית הגשמת האל, הכי טוב שתקרא את קונטקס "כתב תמים" של תקו ותראה את הדבר במו עיניך: http://www.teachittome.com/seforim2/seforim/kesav_tamim.pdf

לכל אורכו הוא תוקף את הרמב"ם בכל הנושאים הללו, תוך שהוא מצטט את דבריו ועונה עליהם מייד. העמודים החשובים לעניין גשמיותו של אלוהים, למשל, הם 64-66, בהם הוא מתאר את אלוהים כמי שמצמצם את עצמו ומופיע לעתים בצורה גשמית, כאשר היכולת לעשות זאת היא עצמה מכח אינסופיותו, וקורא לדברי הרמב"ם דברי מינות.

אגב, ר' משה תקו היה אחד מבעלי התוספות, ומשנתו נלמדת עד עצם היום הזה.

עם כל זאת, לצד המתנגדים והמחרימים את דברי הרמב"ם היו גם תומכים נלהבים, כמו דון יצחק אברבנאל, הרלב"ג ואחרים, והתנהל באותה התקופה פולמוס גדול על הסוגיות הללו, כשהם עומדים לצידו. במבחן התוצאה, הרמב"ם יצא המנצח הגדול והיום האורתודוקסיה (לא הזרם הקבלי) מבווססת עליו כמעט לחלוטין.

ליאור הלפרין

שלום.

נשאלה כאן גם השאלה "כיצד דורות מאוחרים ישבו את הבעיה?".

אני רוצה להזכיר דוגמא אחת מפורסמת בסוגיית קיומם או אי קיומם של שדים:

כדי לפשר בין דבריו התקיפים של הרמב"ם לבין דבריהם ואמונתם של חז"ל, נהוג היום לנקוט במין דרך של פשרה: רבי מנחם מנדל מורגנשטרן מקוצק (1787 – 1859) נקט בדרך זו בספרו 'אמת ואמונה' באומרו את הדברים האלו (ציטוט):

"גם תירץ הרמב"ם שכתב שאין מצויים שדים, והלא בגמרא נמצא הרבה. ואמר, כי מקודם היה, ואחרי שפסק הרמב"ם שאין מצויים, גם בשמיים פסקו הכי, ולכן עכשיו אין בנמצא".

משמע שפעם היו שדים, אבל מהרגע שהרמב"ם פסק שהם לא קיימים – בטלו השדים מקיומם.

תחשבו אתם בעצמכם על כל הבעיות שנובעות מהאמירה הזו (כמו למשל: "ברגע שישו הנוצרי פסק שהיהדות אינה נכונה – היא חדלה מלהיות נכונה"), ותבינו עד כמה רעועה תפיסת עולמם מלאת הסתירות של המאמינים.

ניראל

שלום לכם..אותי מאד מעניין לדעת איך הרמב"ם לוליי היה חי היום איך היה תופס את המציאות אפילו שזו שאלה היפותטית כי לוליי הרמב"ם היה חי היום הוא לא היה הרמב"ם אבל סתם משאלת לב…ולליאור נהנתי למקרא תשובתך ואף עיינתי בחלק מהמקורות ועל זה אומר החכמתני…אפילו שבדרך כלל יודע אני ומבין קצת ברמב"ם ראיתי שיש עוד הרבה מה ללמוד ועל זה מגיע לך יישר כוח….בברכה יוסי.

קשה שלא להעריך את תפיסותיו הרציונאליות של הרמב"ם (דחייה מוחלטת של אמונות טפלות, ניחושים, אסטרולוגיה וכיוב') בתקופה החשוכה של ימי הביניים.

בנוסף, הכרתו בחוכמת הגויים ("קבל האמת ממי שאמרה") ופיתוחיו הפילוסופיים הנשענים על חכמי יוון מלמדים על איש סקרן ואינטילגנטי הפתוח לעולם הרעיונות יותר מרבנים החיים היום.