שלום פבל,

למות על קידוש אמונת האל (מרטירים) היא תופעה קיימת באמונה היהודית והנוצרית. באיסלאם הג'יהאד (מרטיר) הוא מוות אקטיבי המעיד על קיומו של האל ומוחמד שליחו.

תופעת רצח הבנים ביהדות, כאקט המעיד על אמונה טוטלית, מופיעה בעקידת יצחק, בסיפור חנה ושבעת בניה, והתאבדות המונית במצדה. בכרוניקות מהמאה ה-12, המתארות את גזירות תתנ"ו (1096 שנת הפרעות) משמרות עדויות מחרידות על השחיטה ההמונית של היהודים שסירבו להיטבל. כך למשל, מספר רבי שלמה ב"ר שמעון על מותם של יהודי מיינץ, לאחר שהוברר להם שלא ינצלו:

" ואז צעקו כולם … נלך במהרה נעשה ונקריב עצמינו קרבן לפני ה'. וכל מי שיש לו מאכלת יבוא וישחוט אותנו על קידוש יחיד חי העולמים, ואחר כך ישחוט את עצמו בגרונו או ידקור הסכין בבטנו…" (ספר גזרות אשכנז עמוד 24).

הסוציולוג יעקב כ"ץ כותב על תופעת המוות ההמוני בגזרות תתנ"ו כך: "העולם הבא אינו מושג בעלמא, כי אם מציאות ממש". כשאדם מחונך, משחר ינקותו, שחיי העולם הזה הם גשר לעולם הבא, ופרוזדור לקראת הטרקלין אין פלא שתופעות אלה, כשנדחקים לפינה, יכולים לקרות. בדומה לשומר ראש המאומן לשמור ולאבטח את נשוא שמירתו. במקרה של היהודים, הם מעין "שומרי ראש" של אלוהים, להראות את יחודו וממלכתו על העולם כולו. כלומר, יותר ממה ש"אלוהים" שומר עליהם הם שומרים על אלוהיהם (כמה מגוחכים המאמינים).

ולשאלתך, ההיסטוריונים חלוקים בדעותיהם, באיזו מידה סיפורו של יצחק בן דוד ממגנצה (מיינץ), המובא בכרוניקות יהודיות מימי הביניים, מכיל עובדות מבוססות מבחינה היסטורית, ובאיזו מידה הוא מכיל המצאה ספרותית, שנועדה לתת לקוראי הכרוניקות דוגמא של יהודי העומד איתן, אף במחיר חייו וחיי משפחתו, מול ניסיונות של ניצור בכפייה. כמובן, עצם התרחשותו של הפוגרום ביהודי מגנצה ב-1096 אינה נתונה במחלוקת, אבל לשאלה, האם פרנס הקהילה, יצחק בן דוד, הסכים תחילה להתנצר תחת איומי מוות, אך לבסוף הרג את אמו ואת בנותיו, שרף את בניין בית הכנסת שנגזל מהיהודים, והתאבד בעצמו, אין תשובה ברורה.

על-מנת לקרוא את מה שכתבו על הנושא הזה היסטוריונים בני זמננו, עליך לגשת לאתר של Google ולערוך חיפוש (באנגלית) על הצירוף "Isaac ben David" ועל המילה Mainz. בין התוצאות שתקבל, יהיו כמה מחקרים היסטוריים שפורסמו (בין היתר) באתר Google Books.

בברכה,

דעת-אמת