שלום ויטה,

בספרי התייחסתי לפרדוקס, שאנשי הדת מתמודדים אתו, מצד אחד המציאות משתנה ומאידך ההלכה היא נצחית, אצטט קטע מ"הדת קמה על יוצריה", מעמד החילוני בהלכה:

"מעמדו של החילוני בהלכה מהווה דוגמה מאלפת ליחס דו משמעי כזה. החילוני מהווה דמות בעלת פיצול אישיות. מחד הוא מומר להכעיס ודינו כגוי, ומאידך הוא תינוק שנשבה.

אביא כמה דוגמאות ליצירת כלאיים כאלה שנוצרו על ידי המציאות המשתנה וההלכה "הנצחית": ההלכה קובעת באופן ברור שאפיקורס, מומר וכופר מצווה להורגם ללא משפט. מאידך חלק מהציבור החרדי, מתוך בחירה, שותף לפעילות פרלמנטרית בכנסת, מקים ארגוני צדקה "לאומיים" ועוד. כאילו נהפכה הקערה על פיה – מחיוב הלכתי להרוג עד לכדי מעשים של קרבה ו"הדדיות".

הנה כך מיישב זאת החזון אי"ש הטוען שבזמננו הריגת כופרים אינה מרתיעה אלא ראוי לקרב את הסוטים והכופרים בעבותות האהבה: "ונראה דאין דין מורידין (להרוג כופרים) אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה כמו בזמן שהיו נסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שהכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם, אבל בזמן ההעלם [בזמננו זה] שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה (בהריגת כופרים) גדר הפרצה אלא הוספת הפרצה שיהיה בעיניהם [בעיני החילונים] כמעשה השחתה ואלימות חס וחלילה וכיון שכל עצמנו לתקן, אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת".

החזון אי"ש, שאמר: "ההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר של תורת המוסר".

מפר ברגל גסה את קביעתו שלו. וכאילו אמר: ההלכה משתנה על פי רוח הזמן. ההלכה הנצחית שקבעה "הורגים את הכופרים" מעתה היא "להחזירם, את הכופרים, בעבותות האהבה. החזון אי"ש שקבע שהמציאות המשתנה אינה משנה את ההלכה: "ואין לנו תורה חדשה אחריהם (אחרי קביעת התלמוד) והיו קביעת הטריפות כפי השגחתו יתברך בזמן ההוא". קבע כאן הפוך: " "רוח הזמן" בדורות קודמים הייתה "להרוג כופרים" ואילו "רוח הזמן" בזמננו "לאהוב כופרים". רוח הזמן השתנתה ויחד אתה ההלכה. לפתע "השגחתו יתברך בזמן ההוא" אינה רלוונטית לזמנים שלנו כי: "דין מורידין (להרוג כופרים) אלא בזמן שהשגחתו יתברך גלויה".

וזוהי מהותה של הדת הקובעת בעת ובעונה אחת עקרונות סותרים זה את זה : הנצחיות והארעיות מתמזגים להם בו זמנית מבלי שהאדם הדתי ירגיש אי נוחות. ראוי לתת את הדעת לנקודה נוספת, מבחינת תודעתו והכרתו של הדתי. על פי דברי החזון אי"ש דלעיל, זמננו אינו זמן אידיאלי, הוא זמן של הסתר והיעלם, מציאות של מיעוט קטן בלבד המאמין באלוהי ישראל השרוי בגלות, צער וסבל שמכחישים את נוכחות האלוהים, אם כך הנורמה "להחזירם, את הכופרים, בעבותות אהבה" היא נורמה של מציאות שאינה ראויה, מתוך תקווה שיתחדשו זמנים אידיאלים; שהשגחתו של אלוהים תהיה גלויה, ואז נוכל להרוג את הכופרים, כגדר בפני הפרצה.

אביא דוגמה נוספת: הרב ישראל מאיר לאו, מי שכיהן לפנים כרב ראשי לישראל, הציג את הבעיה החריפה שעומדת בפני הרבנות: כיצד להתייחס לחילוני?

הנושא המדובר, שאליו מתייחס הרב בתשובתו הוא: האם לסמוך על בעל מסעדה חילוני שלא יערב מאכלי חלב ומאכלי בשר, ומה הם צדדי הספק שמציג הרב? מצד אחד מחלל שבת בפרהסיא נחשב הוא כגוי ופסול לעדות ולכן אינו נאמן. מצד שני אין אפשרות מעשית להעמיד משגיח כשרות כל שעות היממה. הנה בעיה בין הלכה נצחית לבין מציאות משתנה, וכיצד מתמודד הרב עם הבעיה? מביא הוא דעות פוסקים, המתייחסים לזמנים השונים וכותב:

"ומעתה מצינו שישנם כמה עמודי הוראה שניתן לסמוך עליהם שאין לדון את מחללי השבת בזמן הזה כגויים גמורים". כאילו אמר כך: הגדרת החילוני משתנה על פי המציאות המשתנה של משגיחי הכשרות. אם יש חוסר במשגיחי כשרות, ואין אפשרות להעמיד משגיח כל שעות היום אזי החילוני הוא גוי למחצה, ובלשונו "אינו גוי גמור", ואפשר לסמוך על דבריו. אך אם יש משגיחי כשרות לרוב, וכסף נמצא באמתחת בעל המסעדה לשלם למשגיח, הרי שבעל המסעדה החילוני יחשב כגוי גמור ואינו נאמן….. הנה כל זרם וגוון מהאורתודוקסיה מתמודד עם המציאות של מדינה חילונית. כך למשל הזרם המכונה "ליטאים" מיישב את המתח באופן הבא:

הרב חיים שאול קרליץ כתב: "הנציגים בכנסת הם "שתדלנים" שלנו [ולמרות היותם חברי כנסת] אין בכך כל הכרה בקיומו של מוסד זה ששמו "בית המחוקקים" . וכיצד מיישבת "המדינה" את היותה נאורה מחד, ומאידך מחזיקה על פי חוק מוסד דתי המתנגד לנאורות ושוויון? לא מצאתי התייחסות לכך מלבד דבריו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל, שגם הוא דתי: "מוסכם [על הדתיים והחילונים] שהמדינה תהיה חילונית, אלא שתהיה מוצגת כדתית. הסכם זה יש בו, מבחינה דתית, משום חילול השם, ביזיון התורה והרס הדת; מבחינה הומאניסטית – משום השחתת החיים החברתיים; מבחינת כל אדם בעל נפש – משום השחתת העם ע"י שקר וצביעות… דת ישראל אינה קיימת במדינה ובעם כגורם רוחני וככוח ציבורי עצמאי, אלא כאחד מענפי המנגנון של הרשות החילונית… ותמורת הזכות להיות מוכר כשותף בשלטון זה הוא מוסיף לחפות על ההשפלות והביזיונות שדת ישראל סופגת יום יום מידי הממשל. באווירה זו של שקר וחנופה מזדייפים ומסתלפים כל המושגים".

נראה ששתיקת החילונים נובעת מחמת בורות בנורמות הדת. כלומר, הידיעה אודות דרכיו של הממסד הדתי, מהי ההלכה, לאן היא שואפת ולאן תוביל בסופו של יום את המדינה כולה – נעלמת מן הציבור החילוני. כדי שהציבור החילוני יוכל להעמיק בשאלה קיומית זו עליו להכיר היטב את ההלכה היהודית ואת יחסה לחילוני".

בברכה

דעת-אמת