תוכן:   שלום אוהד

אם תעקוב אחרי אנשי הדת בזמנינו תגלה שהרבנים אינם בוחלים לומר דברים שעתידים להתבדות. לך לך אל מברכי הברכות, אל אנשי חב"ד שהבטיחו שהרבי לא ימות (בזמנו כשעוד היה חי) וכיוצא באלה רבים. אם היינו אוספים את הסיפורים שחרדים ודתיים סיפרו לנו על הבטחות רבנים שהתבדו, היינו יכולים לקבצם לספר שלם, ואז היית תמהה כיצד זה יתכן?

ולשאלתך (שהיא במקומה) "איך יתכן שחכמים יגידו דבר כזה… הם לא היו עד כדי כך טפשים"

התשובה על כך, שאנשי הדת פועלים מתוך הרגש הדתי והאמוני ואינם עולים בקנה אחד עם החשיבה הראציונלית. רצונם העז בשימור הדת גורמים למנהיגי הדת להפיח תקווה בקרב הציבור אף במקום שיכולים הם להתבדות. כך היה בכל דור ודור, לאורך שנות גלותינו ,שהרבנים הפיחו תקווה בעם לביאת המשיח בנוקבם תאריך סופי לביאתו (עיין "פרשת בראשית").

דבר נוסף, בקרב אנשי האמונה, המציאות הראלית אינה ראייה מבחינתם לכזב ולבדותא של הדת והבטחותיה לתגמול.

אביא בפניך שני סיפורים אישיים ומהם תלמד לכלל.

כשהרבי מלובביץ ז"ל היה חי אך חולה מאוד, מאמיניו טענו בגאווה בלתי מוסתרת שהרבי יחיה ויתגלה כמשיח. אפילו היו מוכנים להתערב כספית שהרבי לא ימות, לאחר שהוא מת טענו הטוענים "שהוא לא מת" אלא חי הוא בקירבנו ולחינם ספדו הסופדים וקברו הקוברים.

סיפור נוסף, פגשתי בחורה רווקה בדרכה לקבר יונתן בן עוזיאל [מובטח להולך לשם שינשא באותה שנה] בפעם העשירית. שאלתיה, הלא כבר ניסית סגולה זו עשר פעמים מדוע את עוד מאמינה בזה ומטריחה עצמך לצפון הארץ? תשובתה הייתה: "השנה בטוח שאתחתן".

בברכה

דעת אמת