ברור, לכל בר דעת, שחז"ל לא היו וטרינרים לכן רוב הלכות טרפה שגויות הם מלבד מקומות מעטים שכיוונו כסומא בארובה.

לכן כתב הרמב"ם, כמי שידע שחז"ל אינם בקיאים ברפואות, את הדברים הבאים: "ואין להוסיף על טריפות אלו כלל, שכל שאירע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל אפשר שתחיה, ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה שאין סופה לחיות. וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר על פי התורה אשר יורוך" (הלכות שחיטה פ"י הלכה יב – יג).

הרמב"ם, שהבין שאי אפשר לבטל מהיסוד את דיני טרפות הקבועים בחז"ל, כתב שדיני טרפות ממשיכים להתקיים כחלק ממערכת משפט אף שטועים החוק הוא חוק.

עכשיו אסביר את דיני סירכא בריאה – ובמונחים עממיים חלק ולא חלק.

לריאה יש קרום דק העוטף אותה כדי שהאוויר לא יצא – כמו בלון שדופנו סוגר את האוויר בפנים.

לדעת חז"ל אם הקרום העוטף את הריאה ניקב הבהמה תמות תוך שנה ולכן היא טרפה.

קביעה זו שגויה משום שבהמות חיות לא רע גם עם נקב בריאה. על כל פנים, הם סברו שהבהמה תמות כשיש נקב בקרום הריאה, לכן דנו במציאות שיש מעין גידול על הקרום ובלשונם "סירכא" ממה נוצרה? אם הסירכא נוצרה מחמת נקב הרי שהיא טרפה ואם לא הרי שהיא כשרה.

הכרעה בשאלה זו נתונה למחלוקת בין הפוסקים, וזו משמעות "חלק" ריאה שלא נמצאו בה סירכות אלא חלקה.

מהדברים דלעיל ברור שכל דיני סירכות הבל המה משום שאפילו נקב לא גורם למותם. ויתירה מכך, כמי שבדק פרות בבית השחיטה, לרוב הפרות יש סירכות אם כך היינו צריכים לראות פרות מתות לרוב מה שלא קורה אלא רועות באחו להנאתם.

בברכה

דעת-אמת