בתמימותך הינך סובר שדברי חכמים המובאים במשנה ובתלמוד עולים בקנה אחד עם דברי המקרא, לכן הינך תמהה: מדוע יפתח לא הלך להפר נידרו. על פי סיפור המקרא, יפתח, שהיה שופט בישראל במשך שש שנים, נדר: שכל היוצא מדלת ביתו – לאחר שובו בשלום מחזית המלחמה בבני עמון – הוא יעלהו לעולה. ולמזלו הרע יצאה בתו היחידה. יפתח השופט קיים נדרו והעלה את בתו לעולה. הרי הדבר ברור שאם בתקופת המקרא הייתה אפשרות להתרת הנדר יפתח היה עושה זאת, וכדי להסיר ספק הכתוב אומר במפורש: "ואנכי [יפתח] פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב" (שופטים , יא; 27- 40).

ונוהג זה לנדור ולהשבע להחרים ולהקריב בני אדם חיים אל מותם בארנו "בפרשת קורח" לקראת סופה.

אם תתן דעתך על פרשת "הפרת נדרים" הכתובה בתורה (במדבר, ל) תמצא שהפרת נדר שהותרה בתורה הוא רק במקרה של אישה נשואה שהיא ברשות בעלה, או בת שהיא ברשות אביה אך אין היתר להפרת חכם את הנדר.

ומהיכן למדו חז"ל שגם חכם או בית דין יכולים להפר את הנדר? על כך כותב הרמב"ם: "ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב, אלא כך למדו ממשה רבנו מפי הקבלה" (הלכות שבועות, פ"ו ה"א). דיי להם לחכמים לומר שקיבלו דבריהם ממשה בסיני כדי שדבריהם יתקבלו ויופנמו בציבור, אף במקרים הסותרים דברי תורה.

וכדי להראותך כיצד חכמים בודים מליבם סיפורים ומעשיות ובלבד ליישב את המקרא עם הלכותיהם, ראה מה השיבו רבותינו על השאלה מדוע יפתח לא הלך לחכם להתיר נדרו? תשובה: משום גאוותו ויהירותו של יפתח שאמר:" אני שופט ונגיד", ועל פנחס לבוא אליי להפר נדרי. ומדוע פנחס לא בא ליפתח? משום שגם בו נדבקה מידת הגאווה ואמר: "יפתח יבוא אליי שאני נביא" (תוספות , תענית ד ע"א). כלומר חסו הניצים לשמר את כבודם על חשבון מות הבת. ואף על פי כן לא נרתעו חז"ל להורות שהציבור צריך לשמוע לשופט שבדור אפילו שהוא קל שבקלין כיפתח או בלשונם: "יפתח בדורו – כשמואל בדורו" (ראש השנה כה ע"ב).

בברכה

דעת – אמת