הבא לשפוט, ערכית, דת כלשהי צריך להעריכה מתוך הכתבים, הטקסטים והערכים שהיא מציבה בפני מאמיניה. ההשכלה אינה מעלה ואינה מורידה לתכנים הדתיים , אין הבדל בין איש דת המקבל את ערכי דתו ובקי ברזי ההיסטוריה של מלחמת העולם הראשונה לבין איש דת המקבל את ערכי דתו ואינו יודע קרוא וכתוב. צריך להבין שהשכלה היא רכישת ידע, ואין הבדל מהותי בין רכישת ידע כיצד לחרוש במחרישה לבין ידע כיצד לבנות מטוס. לימוד השכלה כללית לרכישת מקצוע לפרנסת המשפחה אינו איסור דתי יהודי, ההפך יש חיוב "ללמד את בנו אומנות" (קידושין כט ע"א) . האיסור הקיים בחברה החרדית במוסדות להשכלה גבוהה נובע מהסתגרות קהילתית כיתתית, כלומר החברה החרדית נהפכה לכת סגורה ולא כמייצגת את הדת היהודית.

כשבאים לדון בדת עצמה, כלומר האם הדת מאפשרת למאמיניה חשיבה ביקורתית, האם הדת נותנת לתבונה ולראציונליות מקום כשהיא סותרת את אמונתם, התשובה תהיה שלילית (איני מכיר את האיסלם אך נראה לי שגם האיסלם אוסר ביקורת על דת האיסלם, כך גם הנצרות). מקורות לאיסור הביקורת על יסודות האמונה הדתית תמצא במאמרינו "בפרשת שלח". ביקורת מסוג זה אסורה גם במגזר הדתי, המאפשר למאמניו ללמוד במוסדות אקדמיים. יתירה מכך, האיסור לשאול שאלות מהותיות ולחקור האם האמונה תואמת את התבונה (דוגמת המחקר הארכיאולוגי הסותר את סיפור יציאת מצרים, טעות זואולוגית בתורה – שפן וארנבת אינם מעלים גירה וקריאת המאמרים של דעת-אמת וכו' ) היא חלק בלתי נפרד ממהות הדת (נצרות, איסלם ויהדות). דת שתתן עדיפות לתבונה על פני האמונה לא תצליח לשרוד ולהתקיים. את זאת הבין היטב אחד ממנהיגיה של החברה החרדית ליטאית, הרב יהודה מיכל לפקוביץ, בתשובתו לבחור ישיבה ששאל אותו: 'האם מותר לשאול ולחקור שאלות של דעת – אמת? ותשובתו הייתה: "כל בר דעת צריך להבין שאסור להבין". אמונה צריכה להתקבל באופן טוטלי ללא הרהור וערעור כלומר, ללא תבונה. וזאת אחת הטעויות האסטרטגיות של החברה החרדית שהתירה לכל מיני אנשי דת (מחזירים בתשובה) לתת הוכחות רציונליות לאמיתותה של הדת. הם אומנם נתנו היתר זה אך ורק בשביל הציבור החילוני , אך כשההיתר ניתן הוא כבר מחלחל וחודר לחברה החרדית. וכשאדם מאמין, מפליג בצידוק רציונלי לאמונתו הריהו מסתכן לא רק שיובס בויכוח אלא גם בסכנה גדולה הרבה יותר שיחשוף את ההנחות המוקדמות הדוגמתיות של עמדתו – כלומר, אלו שאין להצדיקן עוד. ובדיוק בנקודה זו, כשאין עוד צידוק לדת, דעת-אמת גילתה את ערוותה המוסרית והערכית של הדת היהודית , מעמדה של האישה, יחסה לגוי ולחילוני וכו'.

לשאלתך השנייה , הערכה של טוב ולא טוב היא הערכה סובייקטיבית ואינה ניתנת למדד של אמת ושקר.

חז"ל סברו שאדם צריך לכבד את אימו אף במקרים חריגים , כך נהג רבי טרפון לכבד את אימו, הוא שכב על הריצפה כדי שאימו תוכל לעלות ולרדת ממיטתה הגבוהה בנוחיות, ועל התנהגות נדירה זו אמרו לו חכמים : 'עדיין לא הגעת לחצי כיבוד אב ואם! מעלה שלמה של כיבוד אב ואם הוא כאשר האמא זורקת את כספו של הבן לים והוא אינו מביישה ומכלימה' (קידושין לא ע"ב). ואילו אתה (רמי) סובר שמקרה זה הוא קיצוני ולא סביר לעשותו. זו דוגמא של מעשה שאינו ניתן להנמקה רציונלית אלא כל אדם ישפוט ויכריע על פי הכרעתו הרצונית ללא מקום לדיון וויכוח.

בברכה

דעת-אמת