שלום יוסי,

איש באמונתו יחיה וכל אדם רשאי להאמין בנסים הן אלה המתוארים במקרא והן אלה המתוארים בספרות מאוחרת אבל מיסטיקה איננה עוסקת בנסים-מיסטיקה היא היסטוריה של הדמיון היוצר בהקשר דתי אשר נכתבה בדרך כלל בידי מובסים המבקשים להתריס כנגד שרירותה של המציאות ולהעמיד כנגדה תבניות מופשטות שיש בהן סדר נצחית מחזוריות, תכלית ותקוה. המיסטיקה מצרפת את מעמקי הלשון ומעפלי הדמיון, את תהומות הזיכרון מן העבר ואת רגעי השראה הנגלים בהווה, ומוסיפה עליהם כישרון פרשני, השראה סיפורית, חלומות, מחשבות עמוקות ותובנות מרחיקות לכת העשויות להתפרש גם כגילוי אלוהי או התגלות נבואית

יש תחומים רבים ביצירה האנושית שאיננו יודעים לרדת לחקרם, ביניהם ידיעה על חושית, ראייה למרחוק, יכולת צפיית עתידות וידיעת נסתרות והקפיצות הגדולות באמנות ובמדע שבהם היוצר חורג במידה ניכרת ממה שהיה ידוע קודם לכן . אין הסבר מניח את הדעת לקפיצות הבלתי צפויות בהבנה וביצירה ועל כן היה מקובל לקרוא להן שאר רוח, רוח אלוהים או השראה אבל אין להכליל תופעות אלה תחת מיסטיקה. במאמרי פניה השונות של החירות שנדפס בכתב העת אלפיים מספר 15 הסברתי בפירוט ממדים שונים של המיסטיקה היהודית עם שפע דוגמאות. הרוצים להתוודע ליצירה מרתקת זו יכולים להתחיל את המסע ממאמר זה שבסופו רשימה מפורטת של מיסטיקנים ושל טקסטים מיסטיים.

בברכה רחל אליאור

ירון שלום,

אני מאד אשמח לדעת גם את דעתך על הסוגיה, שבוודאי שונה מזו של רחל אליאור

Veritas

שלום Veritas

פרופ' רחל אליאור חוקרת את המיסטיקה בתקופה המדוברת, כיצירה ספרותית-יהודית. היא אינה מביעה דעה שיפוטית ואיני יודע אם היא מעוניינת לשפוט ונראה לי יותר שנושא המיסטיקה מרתק אותה לכשעצמו – והוא אכן מרתק.

בניגוד לאנשי המחקר החוקרים את הדברים לשם הדברים אני חוקר את הדברים כדעת דברי הפילוסוף אפיקורוס (270-342 לפסה"נ) שסבר שתכלית הפילוסופיה היא להביא שלווה ואושר לאדם. כל דבר שאינו מסייע להשגת מטרה זו הוא חסר ערך.

לכן, בהתייחסותי למיסטיקנים היהודים כדוגמת הרב חיים ויטל וכדומיו – אף שיצירתם המדומיינת יש בה כשרון פרשני – אני דן אותם ושופט אותם בהקשר הריאלי של זמננו.

ולדעתי, דמיונם חסר הגבולות מעמיד אותם על גבול אי שפיות עד כדי מחלת נפש היות ונראה שהם מיחסים לדמיונם מציאות של ממש.

אתן לך דוגמה, שנראה שפרופ' רחל אליאור תתייחס אליה בהיבט המחקרי כלומר, מצד התמודדות הרבנים בזמנים קשים והיא תראה את היצירה שבה מבלי לשפוט את הרבנים מבחינת שפיותם.

ולדעתי, היות ויש אנשים בזמננו המתייחסים לרבנים אלו בדחילו ורחימו ויחס זה גורם להם לקיים דבריהם כאילו שכינה דיברה מגרונם, יש לשפוט רבנים אלה ולתת ביקורת נוקבת כדי להזהיר אנשים פתיים לבל יגררו נפשם לעברי פי פחת.

הנה דוגמה העוסקת בסוגיית כישוף חתנים ובלשונם "איסור חתנים" שהוא כישוף הגורם לחתן לא להצליח לקיים יחסי מין עם אשתו.

בתורה נכתב: "לֹא יַחֲבֹל רֵחַיִם וָרָכֶב כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל" (דברים, כד; 6)

ובתרגום יונתן בן עוזיאל לפסוק זה נכתב: "ולא יהוי גבר אסר חתנין וכלין בחרשין ארום נפשא דעתיד למיפק מנהון הוא מחבל" [תרגום: איש לא יאסור חתנים וכלות במעשה כישוף מפני שנפש העתידה לצאת מהם הוא מחבל ופוגע].

וכן בתרגום ירושלמי: "ולא תהוון איסורי חתנין וכלין ארום כל דעבד אילין כפר בחיי עלמא דאתי" [ תרגום: לא תהיו אוסרים בכישוף חתנים וכלות כי כל העושה כך כופר בחיי העולם הבא].

והמיסטיקן ר' חיים ויטאל (1542 – 1620) תלמידו המובהק של האר"י, מספר על עצמו בספרו, ספר החזיונות, כי במשך תשעה חודשים, החל מיום חתונתו, ניטל ממנו כוח גבורתו, והוא תלה זאת בכישוף. להלן קטע מספרו: "שנת שכ"ו (1566) ליל שבת ח' לטבת. אמרתי קידוש ואשב על השולחן לאכול. והיו עיניי זולגות דימעה , נאנח ונעצב על כי בעשרה לחשוון שעבר נשאתי אשתי חנה הנ"ל וקשרו אותי בכשפים. ואמרתי אל השם יתברך: איך נזדמן לי צרה גדולה כזו? ובפרט שיש עוון קרי לבטלה כשאני בודק עצמי עמה…ומרוב דאגתי לא אכלתי כלל, ואשכב במיטתי על פני בוכה, עד שנירדמתי מרוב בכיה. ואחלום חלום נפלא…(ספר החזיונות חלק ב, סימן ה, עמ' כב).

וכאן ממשיך ר' חיים ויטאל ומפרט שחלם על גילוי אליהו, עלייה בסולם לשמים וראיית השם יתברך וישיבה לימינו. בהמשך ספרו זה מספר ר' ויטאל כי אמר לו רבו (האר"י) שהוא היה "מגלגול רבי עקיבא" שהיה "בן גר ולא מזרע ישראל", ומסיבה זו אירע לידי החטא ההוא, שקשרו אותי ביום חתונתי בכניסתי לחופה ועמדתי קשור ט' חודשים רצופים ובהכרח שהוצאתי קרי לבטלה בזמן ההוא" (ספר החזיונות חלק ד, סימן ו, עמ' קלח). [מתוך: חיים כמדרש, אין אונות ממקור על טבעי, אליעזר ויצטום ויעקב מרגולין, עמ' 52).

בקוראי הבלים אלה ודמיונות כישוף למכביר הבאים לידי ביטוי מעשי הריני מתייחס לנוהג כך כמשוגע. ואל תתפלא על כך כי נבואה ושגעון קרובים זה לזה כחוט השערה.

הנה בתורה נאמר: "וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה: וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה: וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם: וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם" (במדבר, יא; 26-29)

ופירש הרמב"ן: " אדני משה כלאם – הטעם בזה…כי אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם, והנה צריכין לשומם בבית הכלא כאיש משוגע ומתנבא" (רמב"ן, במדבר , יא ; 28 ).

משמע, נביא המתנבא שקר משוגע הוא.

בברכה

דעת – אמת