17 שנים • Anon בתור חילוני (לגמרי), אני מחזיק בדעה שבעצם בכל עם קיימת איזושהי "גחלת" דתיתרוחנית שנכון שחייה חיים מידי קיצוניים בשבילי , אבל בכל זאת דואגים לשמור על איזשהו קשר היסטורי לאומי למקור האומה שלנו.
אולי אנחנו הציבור החילוני הישראלי טועים במידה מסוימת שהחלטנו להכריז מלחמה במקום לנסות ליצור איזושהי הדברות או הסכמה, אני מודע לתפיסה ה"דתית" כלפי החילוניים (אכן קראתי את ספרך) אך מדובר על חלק מאד מסוים בציבור הדתי, לא סתם באנגלית הם נקראים אולטרא אורתודוקסים ולא אורתודוקסים.
לדוגמא כתבה ראשית באחד ממגזיני האינטרנט הודיעה שביום החלפת השבויים בטכניון חגגו את יום הסטודנט וכל העניין היה מביך מאד , והטכניון נחלץ להסברים , מדוע עניין זה שונה ממכירת חמץ בפסח , כאשר יש אנשים שבשבילם אבל הוא ביום הזה ואנשים שלדעתם אבל הוא ביום חורבן בית שני , כלומר מדוע אנחנו רגישים מאד לציבור מסוים או לעניינים מסוימים אך מול ציבור אחר אנו נלחמים ? כלומר לערוך מסיבה ביום הזיכרון זה בל יעבור אך לאכול פיתה ביום כיפור בשכונה דתית זה לעמוד על זכותי החילונית?
אלון
צוות
יש כאן בלבול מסויים וראוי להבחין בו.
זכותה של קהילה לנהוג על-פי תרבותה וטקסיה ואין זה מתפקידה של מדינה נאורה להתערב. כפי שאינה מתערבת בענייניו הפרטיים של אמונת האדם ותחביבו. מאידך, מאותו צד של המטבע, אל לה לקהילה מסוימת להתערב בניהול המדינה שתפקידה לדאוג לכל האזרחים ולא לבני קהילה מסוימת בלבד.
לכן, המאבק של הישראלים הוא נגד ההנהגה והממשלה שנתנו לקהילה מסוימת (הדתיים) להתערב בניהול המדינה, ונתנה לה סמכות לדון בדיני אישות (הרבנות הראשית), מחייבת את כולם לסגור בתי תענוגות בתשעה באב (אגב, אבל תשעה באב הוא התרסה כלפי עצמאות מדינת ישראל, ראה תשובתי "תשעה באב צריך להיות יום שמחה וששון") וכיוצא באלה.
לשון אחר: יש להפריד את מוסדות הדת מהמדינה כדי להציל את הדת מהמדינה ואת המדינה מהדת.
את אמונתם וטקסיהם של בני הקהילה יחזיקו בני הקהילה עצמם.
יש לציין, שאין הפרדת מוסדות הדת מהמדינה כובלות את המדינה לקבוע טקסים וחגיגות התואמות את תרבות האזרחים שייסדו את המדינה – תרבות התואמת את ההווה שתמיד מושפע מהעבר ומורשתו ההיסטורית.
לגבי הערתך בחגיגת הסטודנטים בטכניון – חגיגה זו צריכה להדיר שינה מהישראלים. יש כאן למעשה תהליך של קבוצה גדולה בישראל הנוטה להתרחק מהזיקה לישראליות ולהתקרב לזיקה אחרת. מדינה נאורה אסור לה להשלים עם זה – משום שהריבון של המדינה הוא האזרח – כל אזרח במשמע.
את תהליך ההידרדרות הזה ניתן למנוע דרך חינוך שוויוני לכל, המבוסס על ערכי ההומניות, שוויון והשכלה. תוך דאגה אמיתית וכנה לכל אזרח ולטפחו כחלק שווה ואמיתי במרקם הישראליות.
ולגבי שאלתך האחרונה: " לערוך מסיבה ביום הזיכרון זה בל יעבור אך לאכול פיתה ביום כיפור בשכונה דתית זה לעמוד על זכותי החילונית"?
כל חברה קובעת נורמות על פי אמות מידה ערכיות שקבעו לעצמם. מדינת ישראל קבעה שיש לקבוע יום מיוחד לזכרם של חללים שמתו תוך הגנתם על האזרחים. אזרחים אשר נהנו מהגנתם זו ובזים למסירות נפשם, טבעי הוא ומאוד אנושי שזה יכעיס ויקומם וכך ראוי לנהוג.
לעומת זה, יום כיפורים הוא יום אמוני פרטי של כל אדם ואדם ואינו נוגע לחברה הישראלית – החפץ לצום יצום והחפץ לאכול יאכל. וכי דומה בעיניך התנהגות נלוזה של אנשים הבזים למי שמסייע להם, למי שמקיים את אמונתו ללא קשר לאמונתו של האחר? (שאלה רטורית)
בברכה
דעת – אמת
הדוגל באמת – יקיר
צוות
מדינת ישראל לא קמה כדי לבנות בית מקדש פיזי אלא מדינה נאורה ליהודים כבית לאומי-ישראלי.
ומטרה זו יושמה; ליהודים יש מדינה בריבונות עצמאית חופשיים משלטון זר ושלנו היא – מדינה פרי יצירתנו. מי שמתאבל על היותו בגלות מכחיש את המציאות של עצמאות מדינת היהודים.
מי שחוגג ביום העצמאות מבטא באופן מעשי את ביטול המציאות הגלותית.
כבר אמרתי, שבבית שני לא התאבלו על חורבן בית ראשון. כיוצא בו, במדינת ישראל, אל לנו להתאבל על גלותינו אלא ההפך להזכיר את הגלות בעבר כביטוי שמחה על מציאותינו בהווה. הדבר דומה לחג חירותנו חג הפסח שאנו שמחים בו ומזכירים: "תחילה עובדי עבודה זרה היינו…עבדים לפרעה במצרים…ועתה בני חורין".
כך אנחנו היום במציאות הריאלית שלנו אנו צריכים לחגוג את תשעה באב בגיל ובשמחה ולומר: תחילה בגלות היינו…תחת שלטון זר…ללא מדינה…ללא עצמאות…פזורים ומפורדים…ועתה עצמאים אנחנו, בני חורין, חופשיים משלטון זר, אדונים לכלכלתנו, חינוכנו וביטחוננו.
בברכה
דעת-אמת