כדי להבין את אנשי האמונה צריך להבין את מקורה. לאדם יש שני מקורות לתפיסתו והבנתו את הטבע ואת עצמו – התבונה והאמונה. התבונה; מקורה בשכל וברציונל, האמונה; מקורה בנפש. לשכל ולנפש יש כללים וחוקים שונים וכן לאופן שהם מתפקדים,מתקיימים ותופסים את הדברים. השכל מבין על-פי הנחות יסוד שמהם הוא מסיק את הכללים. השכל אינו סובל סתירות, מבחין הוא בין הסקה משוערת להסקה מוחלטת. השכל משותף הוא לכל מין האדם; ומה שמבין סיני בשכלו יבין גם אפריקני וההפך.

רצוני לומר לשכל ולתבונה יש מתודה וסדר המשותפים ומקובלים על כולם. כמו שהראייה והשמיעה משותפים לכולם – את הקשת בענן יראו מונגולי, אפריקני, יהודי ומוסלמי כאחד. כך יסיקו כולם חוקי פיזיקה שווים.

לעומת השכל, לנפש חוקים אחרים לה בתכלית. הנפש סובלת סתירות, אוהבת עמימות, עורגת לנסתר וספק גדול אם יהיה ניתן לקבוע מתודה עקבית ומסודרת לכל מין האדם. הפתגם הידוע: "על טעם וריח אין להתווכח" נכון הוא כפליים לגבי התפעלות הנפש: "על קינאה, תאווה,רדיפת כבוד ואמונה אין לדון ולהשוות". האמונה שמקורה בנפש שייכת לפרט; לרשות היחיד – ובמה שמאמין הסיני יכפור האפריקני וההפך. לכן מוסדות אקדמיה שמקורם בשכל ובתבונה יכולים להתפתח ביחד בכל העולם ולהעביר אינפורמציה אחד לשני, להבין ולקבל דברים המשותפים לשכל. ואילו בתי הכנסת, המסגדים והכנסיות לא רק שאינם עובדים יחד אלא מתעבים אחד את השני; האמת המוחלטת שמאמין בה המוסלמי היא כפירה בעיני הנוצרי, והאמת האבסולוטית שמאמין בה הנוצרי כפירה היא בעיני היהודי וההפך. איש איש ונפשו המיוחדת לו.

ועכשיו לשאלתך: חז"ל אכן התהדרו בכוחותיהם המגיים: "כל מקום שנתנו חכמים עיניהם – או מיתה או עוני" (מועד קטן יז ע"ב). ר' יוחנן שכעס על תלמיד שפקפק בדברי חכמים הפכו לגל עצמות: "מלגלג על דברי חכמים אתה, נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות" (בבא בתרא עה ע"א) לעומתם רבי יהודה בן בבא, מהרוגי מלכות, נאלם דום כאבן אל מול חיילי רומי ואמר: "הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין; … עד שנעצו לגופו ג' מאות לולניאות של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה!" (עבודה זרה ח ע"ב). ואין לתמוה על סתירה זו, כפי שהבחנת בה בעצמך, משום שאמונה סובלת סתירות ואפילו עורגת לסתירות. ככל שהאמונה תמוהה יותר היא מגביה את נפש המאמין לפסגות רוחניות (כלומר להזיות מדומיינות). ככל שהמאמין מציית לדברים אבסורדים כך נחשבת אמונתו גדולה יותר. ובלשון המאמינים: "עמד בניסיון". לכן אלוהים והרבנים יכולים לתעתע בנפש המאמין, וככל שיתעתעו בו יפיחו בנפשו ציות טוטלי ואמונה עיוורת שהיא הגדולה מכולם.

צא ולמד מאברהם אבינו שעשרה נסיונות נתנסה ועמד בכולם. שני הנסיונות האחרונים גירוש הגר ובנו ישמעאל ועקידת יצחק בנו (העלאתו כקורבן).

ובמה התנסה? ביכולת הציות!! בניגוד לשכלו , הבנתו ורגש מצפונו. בנסיונו הראשון צווה לגרש את הגר יחד עם בנו ישמעאל:

"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק: וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע: וְגַם אֶת בֶּן הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא:וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע".

הכתוב מפרט: אברהם התנגד לגרש את בנו, אלוהים מבקש לגרשו בטענה: "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" . ומה עושה אברהם? מציית ומזדרז לקיים את הציווי מלמעלה: " וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר".

ומיד לאחר מכן מתבקש אברהם לנהוג ההפך מהמצופה בנסיון הקודם; בעקידת יצחק. לאחר שאברהם מגרש את הגר (בת זוגו) ובנו, בנימוק שיצחק ימשיך זרעו, מצווה אותו אלוהים להרוג את בנו יצחק, אותו בן שלמענו גירש את ישמעאל. ומה עושה אברהם?" וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם … וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ". ציות טוטלי!! נגד השכל , נגד המצפון ונגד עתידו. זה מה שתובעת האמונה ציות לבתי נתפס, לבלתי הגיוני ולבלתי צפוי. וככל שהטוטליות והאבסורדיות גדולים יותר האמונה נחשבת מרוממת יותר.

לאור האמור לעיל, התשובה לשאלתך ברורה, לא רק שהמאמין אינו חושש מסתירות אלא שהם מעלים את דרגתו בעיני עצמו. לשון אחר: כוחה של האמונה בא לידי ביטוי בדברים הנוגדים את התבונה והמכחישים את המציאות הנגלית לעיניו.

אומנם, פעמים שאנשי האמונה משתמשים בתבונתם, אך שימוש זה נעשה כעזר וסיוע לאמונה. בלשון הפילוסוף ברוך שפינוזה: התבונה היא שפחת אמונתם. בבחינת: התבונה עזר כנגד האמונה. אך במקום שהתבונה תסתור את האמונה ותכיחשנה אנשי האמונה יתחזקו באמונתם כדי להבליט את כוחה מעל התבונה ולהמחיש את אמונתם.

כדי להבין כיצד הם משתמשים בתבונתם למחצה כשפחת אמונתם קרא את המאמר: "דרכי ההתמודדות של אנשי הדת עם סתירות בין התורה והמדע".

בברכה

דעת – אמת