16 שנים • Anon יצא לי לדבר עם אדם שחזר בתשובה לפני 14 שנים, זה התחיל בשיחה על נחיתות הנשים בהלכה היהודית, דבר שלפי דעתו נובע מהיותן שלמות יותרלכל אדם יש ייעוד רוחני המתאים למהותו הפנימית (מה שזה לא יהיה), ואני טענתי לפניו כי מדובר רק בפרשנות אחת וקיימות גם פרשנויות אחרות המוכנות להודות בנחיתות האישה לעומת הגבר, מכאן הדברים התגלגלו להתקפה חזיתית מצדו על כל רציונליות, כאמונה שרירותית ותו לא, בה בעת, שהוא מדגיש שוב ושוב את חשיבותו של החיפוש אחר האמת ללא מחסומים, כאשר לדעתו חיפוש שכזה אינו נצרך מצדו של המאמין ואף מסכן אותו. כאשר הקשתי לפניו, האם חיפוש שכזה יכול להוביל אדם לדעות ואמונות שונות משלו? הוא העניק כמה תירוצים.
א) האדם החילוני שקוע ברדיפה אחר תאוות ומימוש היצרים, לדעתו, מדובר בקביעה עובדתית ואף גרר את התת מודע לעזרו, ולכן כל טיעון ביקורתי מצדך יהפוך בעיניו לתירוץ (טכניקה שלמד מהסיפור של ר' חיים מבריסק) ואמתלה לדחפים היצרים והרצון לחיות ללא חבלים, אחראיות, מחויבות, ציות לסמכות של אחרים.
ב) אם אתה לא עונה לתיוג הגס שלו כבהמה מוסווה, הרי שחטאיך הרבים יוצרים מחיצות רוחניות שיימנעו ממך בעקשנות רבה לראות את דרך האמת(היהדות המצומצמת שלו, כמובן).
לאחר שהסתיימה השיחה, נדהמתי לראות התגלמות חיה ונושמת של מלכוד 22, ושאלתי את עצמי, האם התבונה מהיותה פתוחה וביקורתית מסוגלת להתמודד עם אנשים שנמצאים במעגל קסמים נצחי.
טליארו
צוות
ניסחת היטב את המצב האבסורדי בו שרויים אנשי הדת.
כיצד ניתן לשחרר אדם, באמצעות כלים תבוניים, כאשר הוא שולל את התבונה.
מלכוד 22 ובלשון חז"ל : "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" [כדי להשתחרר מידיו הכבולות הוא זקוק לידיים משוחררות], תופעה ידועה היא. ולמרות קיומה האנושות הצליחה להוציא עצמה מהמלכוד במידת מה.
אל תשכח שבתקופת האפלה עד תחילת העת החדשה המלכוד היה במלוא עוצמתו; אנשי מחקר הועלו לגרדום אם ניסו לשלול את המדע האריסטוטלי שהנצרות קיבלה כדברי אלוהים חיים.
עוד קודם לנאורות, בתחילת הפריחה ההומניסטית באיטליה, קונן ההומניסט גוויצ'ארדיני: לפני מותי רוצה אני לראות שלושה דברים…אם כי מסופקני אם אזכה לכך גם אם אחיה זמן רב; …שחרור העולם כולו מעריצותם של אותם כמרים מרושעים".
הפילוסוף הדגול דיוויד יום, גם הוא קונן על המלכוד בתקופתו, מתוך מכתב שכתב חבירו אדם סמית ממניחי היסוד של מדע הכלכלה: דיוויד יום בשוכבו על ערש דווי (נפטר 1776) לא זנח את חוש ההומור שלו, וסיפר על שיחה דמיונית שניהל כביכול עם חארון, מלאך המוות במיתולוגיה היוונית. בשיחה עם חארון התברר לדיוויד יום שאין סיבה מספקת להשאירו בחיים כיוון שהוא הספיק לעשות את כל הדברים החשובים שרצה לעשות. בכל זאת דיוויד יום ניסה לשכנע את 'מלאך המוות' להשאירו בחיים בטענה: "מנסה אני זה שנים לפקוח מעט את עיני הציבור. אילו חייתי עוד שנים אחדות, כי אז הייתי זוכה אולי לראות בנפילתן של כמה ממערכות אמונות ההבל השוררות בעולם". אולם חארון השיבו: "נוכל נרפה שכמותך, דבר זה לא יקרה במשך רבות של שנים".
והנה עיניך רואות, שמאז מותו של יום האנושות התקדמה להפליא ומקומה של הדת בשוליים מבחינה מדינית. המתודה המדעית שולטת בכיפה. והדת נהפכה למעין אמונה פרטית כתחביב של הוזיה.
רצוני לומר, קשה לדעת כיצד בדיוק אפשר לפענח את צופן המלכוד אך ברור לי שהוא אפשרי מתוך ניסיון העבר. הדבר דומה לבעיה המכונה "צבת בצבת עשויה" צבת אפשר לעשות רק עם צבת, אם כך מי יצר את הצבת הראשונה? התשובה של אנשי האמונה; "אלוהים"! ובלשונם: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הם … ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה" (משנה, מסכת אבות, פרק ה, משנה ו). כלומר אין יודעים כיצד נעשתה הצבת הראשונה אבל הכל מודים שהיא נעשתה. כיוצא בו אדם השרוי במלכוד אמונתו יכול לצאת ממנה למרות שאין יודעים בדיוק כיצד ואיך אבל הכל מודים שאפשרי כפי שקרה וקורה בעבר ובהווה.
מכאן אני מסיק שאפילו חרב מונחת על צוואר התבונה אל לנו להתייאש מהפורענות, ויש להמשיך ולהיאבק גם מול ממולכדי אמונתם.
בברכה
דעת – אמת