יצחק, משאלתך ניכר שאינך מכיר היטב את דת-יהודית. הדת של תורה שבעל-פה ביטלה את הרלוונטיות של המקרא – עיין בפרק הראשון של ספרי "הדת קמה על יוצריה".

כאן אוסיף, לחידוד הדברים והבנתם, את הדמיון בין זרמי הנצרות והיהדות בתחילת דרכם.

הנצרות והיהדות טוענות לכתר אחד, שניהם מקבלים את "כתבי הקודש" של הברית הישנה וכל מחלוקתם הוא: מי הוסמך לפרש את "כתבי הקודש" ומהו הפירוש "האמיתי" לדבר האל.

היהדות טוענת "כולה שלי היא" שנאמר: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים, יז; 11) אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל (ספרי דברים, פיסקה קנד). ומי הם "המורים"? הרבנים הפרושים המיוצגים במשנה ובתלמוד: "מניין לי שעשרים וארבע ספרים אלה "כתבי הקדש" הם, אם לא מפי ההלכה שפסקה כך? לא בערפלי מיתולוגיה או קדם היסטוריה, אלא לאורה של ההיסטוריה הוכרע במשאה ומתנה של תורה שבעל פה [הפרושים] מה הם הספרים הזוכים להיקבע כתורה שבכתב"( י' ליבוביץ, יהדות עם יהודי ומדינת ישראל , ירושלים ותל-אביב, תשל"ו, עמ' 21).

ואף הנצרות טוענת "כולה שלי היא" שנאמר: "על פי התורה אשר יורוך…." ומי הם המורים? הכנסייה הקתולית שרק לה יש את הסמכות לפרש את טקסט כתבי הקודש. כך כתב אוגוסטינוס: "לולא המסורת של הכנסייה הקתולית לא הייתי מקבל אפילו את סמכותם של כתבי הקודש" א' קליינברג, הנצרות מראשיתה עד הרפורמציה, משרד הביטחון, 1995, עמ' 47.

. ההתפלגות בין הנצרות והיהדות כיריבות דת, ולא כזרמים לגיטימיים ביהדות, התקיים במלוא עוצמתו לאחר שכתבי הקודש נהפכו משניים לסמכות הממסדית; הרבנים ביהדות והכנסייה הקתולית בנצרות. כתבי הקודש פסקו מלהיות אוטוריטה עצמאית אלא הם מאירים מכוחה של הפרשנות הממסדית.

כבר בתלמוד יש הודאה שהברית "חדשה-ישנה" שכרת אלוהים עם ישראל היא "תורה שבעל-פה" כלומר, פרשנות חז"ל: "א"ר יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל'" ( גיטין סב ע"ב).

הרמב"ם, שרצה לשלול את הנצרות, כתב בהקדמתו לסדר זרעים: "וגם בך יאמינו לעולם, הוא [משה רבנו] הגיד לנו בשם ה' שלא תבוא מאת הבורא תורה אחרת [ברית חדשה] מלבד זאת והוא מה שאמר לא בשמים היא ואמר בפיך ובלבבך לעשותו, ועניין בפיך המצווה הידוע על פה, ועניין בלבבך הסברות שהוציאו בעיון שהוא בכלל הכוחות הנמשכות אל הלב". כלומר ברית חדשה לא תינתן מאלוהים או מנביא (ישו) אלא הדברים מסורים לפרשנות הרבנית בלבד: בפיך; מצוות שנמסרו על-פה, בלבבך; פרשנות חז"ל.

כמו בתורה שבעל-פה הפרושית גם במוקד התיאולוגיה הנוצרית עומדת פרשנות הטקסטים של המקרא, ופרשנותם מתבססת גם היא במידה רבה על "שבע המידות, אותם כללי הפרשנות המייחסים להלל ובהם: קל וחומר וגזירה שווה. ביטוי לזיקה פרשנית זו משתקף במחקרים רבים העוסקים במקבילות שבספרות התלמודית ובברית החדשה. כאילו שתי בשורות חדשות צצות להן מקרב היהדות המקראית – בשורת הפרושים העוקרים את הברית הישנה והבשורה המשיחית העוקרת את הברית הישנה, ושניהם טוענים להמשך "האמיתי" של דבר האלוהים בכתבי הקודש. וכדרכם של מחלוקות פנים-דתיות תחילתן בלגיטימיות וסופן בהיפרדות.

בברכה

דעת – אמת