למשמע השבחים שמרעיפים עובדים דתיים על דפי התלמוד והחוכמה הבלומה בו, החלטתי לבחון את הדברים באמצעות המסכתות בתרגומו של שטייזנלץ, ההתרשמות שלי עד כה שהשיח שם הוא מאוד סמכותני, היררכי, ותלוי כולו על איזושהי הנחה שפסק דין קודם (נניח מהמשנה) הוא ממילא נקודת המוצא היחידה לכל הדיון שיבוא אחריו(גם אם זה ירחיב או יעוות אותו). קשה לי להבין מדוע האמוראים, גם בעניינים של חול(שאינם קשורים ישירות לעבודת אלוהים), לא סמכו על שכלם ופעלו בהתאם לתבונה, ולא על סמך פסוקים, מידות שאינן עקביות, וקבלת עולם של חכמים קדמונים, ללא בדיקה. איך תלמידי ישיבה מצליחים להמלט מצורה של שיח שכזה, שרחוק שנות אור מעולם המחקר האקדמאי, שגם בתחומים לא מדעיים(ספרות, פילוסופיה יהודית, וכו') מציג את הדברים בדרך ההיגיון והשכל הישר, ולא על סמך סמכות חיצונית, שמניחים לגביה מעלות מפוקפקות.

דניאל