כלל השגור בתלמוד ובפוסקי ההלכה : " נכרי אי אתה מצווה להחיותו" (פסחים כא ע"ב) מלמדת היטב את היחס לנכרי. אך לפני שנביא את פסק ההלכה לגבי רפואת הגוי נביא את דברינו מ"פרשת מטות" ביחס להריגת גוי וממנו תדון קל וחומר לרפואתו:

"והעולה מהדינים שכתבנו כאן שיש שלוש דרגות בהרג מי שאינם יהודים: האחת, אם הוא גוי השומר שבע מצוות בני נח ההורגו אינו חייב עונש מיתה בבית דין כהורג ישראל אבל חייב הוא מיתה בידי שמים. השניה, אם הוא גוי שאינו שומר שבע מצוות בני נח (ואנו לא שמענו על גוי אחד ששומר שבע מצות בני נח) מותר להורגו אך אינו מצווה להורגו. והשלישית, אם הוא גוי שעובד עבודה זרה ממש (כמו שנחשבים בהלכה כל המאמינים בדת הנוצרית) מצווה להורגו".

ומכאן הדבר פשוט שאין לרפאות את הגוי אלא אם כן הוא שומר 7 מצוות בני נוח וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן קנח סעיף א ): נכרי אסור להצילו אם נטה למות כגון שראה אחד מהם שנפל לים, אינו מעלהו אפילו אם יתן לו שכר. לפיכך אסור לרפאותן אפילו בשכר אלא אם כן הימנעותו תגרום לאיבה מצד הנכרים ובמקרה כזה מותר אף לרפאותו בחינם אם אין לו אפשרות להצילו בשכר.

על המעשה המוזכר בתלמוד : שרב שימי בר אשי ריפא נכרי שחלה בצרעת, כתבו חכמי צרפת שנהג כך משום איבה או כדי ללמוד ממנו שיטות רפואה שבסופו של דבר יביאו לתועלת היהודים. (בעלי התוספות , גיטין ע ע"א).

בברכה

דעת – אמת