תוכן:   שלום יריב

פסיקת בג"צ להכיר "בגיור קפיצה" ,רפורמי וקונסרבטיבי, כגיור חוקי, מהווה התקדמות וצעד נוסף בקביעת היחסים שבין האינדיבידואל לאלהיו. היחס לדת אינו יחס של אמת אבסולוטית, אלוהית, אלא דת כיצירה אנושית, לצרכיו האנושיים של האדם. לכן הליגטימיות החוקית לזרמי דת שונים ביהדות מקבעת את חוק "הגיור" כחוק חילוני. או בלשונו של השופט אהרון ברק: " המושג גיור הוא בראש ובראשונה , מושג דתי, שהמחוקק החילוני עושה בו שימוש". בדיוק בנקודה זו יוצא קיצפם של הרבנים והציבור האורתודוכסי, בכל פעם שהציבור החילוני הנאור מבסס אט אט את הערכים האוניברסליים במדינת ישראל. הציבור הדתי בתמימותו הנאיבית מאמין שדרך אמונתו היא האמיתית ואין בילתה, וכל הסוטה מדרכו מוציא עצמו מהאומה. הם אינם מסוגלים להתבגר ולקבל שהעם היהודי אינו אחיד ומורכב מזרמים שונים ומנוגדים – חילונים, מסורתיים, רפורמים , קונסרבטיבים ואורתודוכסים. לדידם עצם ההכרזה שעניין הדת הוא עניין פרטי של כל יחיד ויחיד מהווה התרסה וכפירה באמונתם. כאשר למעשה המציאות שונה בתכלית, העם היהודי ברובו חילוני, רפורמי וקונסרבטיבי ואילו הזרם האורתודוכסי אינו אלא סרך עודף ושארית הפליטה של העולם הישן. אלא שבמקרה הזה התנגדות הרבנים להחלטת בג"ץ חושפת אותם בחוסר עקביותם ויתירה מכך, הם מעוררים חשד שכל מגמתם ושאיפתם , עומדות על דבר אחד: שליטה וכוח.

לא אחדותו של העם היהודי מטרידם ולא עשיית רצון "קונם" מדיר את שנתם. מסקנה זו מתבהרת היטב לאחר שהרבנים שפכו קיתונות של רותחין על החלטת בית המשפט: הרב הראשי שלמה משה עמר והרבנים הראשיים לשעבר עובדיה יוסף, הרב אליהו, אברהם שפירא ובקשי דורון טוענים כי יש רק דרך אחת להפוך מי שאינו יהודי ליהודי – על-פי שולחן ערוך אצל דיינים "כשרים" קרי אורתודוכסים . לדעתם כל העובר גיור אחר, הוא עדיין גוי לכל דבר ועניין.

טענתם כתגובה להחלטת בית המשפט משונה מאוד, הרי עד החלטת בית המשפט היה, שגיור רפורמי וקונסרבטיבי בחו"ל תקף לעניין חוק השבות, התוספת למעשה היא רק לגבי "ישראלי" שהתגייר בחו"ל וחזר ארצה. ואם חסים הרבנים לעשות רצון "קונם" מה ההבדל – על פי פסק השולחן ערוך – בין המתגייר בקהילה רפורמית בחו"ל, לבין ישראלי הקופץ לחו"ל כדי לעבור תהליך גיור רפורמי, בשני המקרים ההלכה האורתודוכסית פוסלת תהליך גיור זה. וכי מה התחדש בהחלטת בית המשפט מבחינה הלכתית? אלא על כורחך יש להסיק את המסקנה המתבקשת שכאשר הדבר נוגע לשליטתם של הרבנים כלומר לצורכיהם האישיים הם עומדים על רגליהם האחוריות מבלי להבחין שעושים מעצמם חוכא וטלולא. אף טענתם הנוספת, שהחלטה זו תגרום לפילוג וקרע בעם, אינה אלא שימוש נלוז של תאולוגים באמצעי הפחדה, כאשר ההפך הוא הנכון. העם היהודי ישאר מאוחד רק בזכות סובלנות וקבלת כל זרמיו עם כל השקפותיו, רצוני לומר, בזכות הערכים של חירות, שוויון, חופש דת ומצפון.

נחזור למשמעות החלטת בית המשפט, גיור רפורמי וקונסרבטיבי בחו"ל "כשר" ובארץ ישראל "פסול" כלומר, תהליך ההתאזרחות בארץ ישראל נשאר בידי הרבנות. וזו פליאה תמוהה שאין לי עליה הסבר המניח את הדעת; מדוע ציבור חילוני יהודי שהקים בית לאומי לעם היהודי , השאיר את חוקי ההגירה וההתאזרחות בידי זרם פונדמנטליסטי? מדינת היהודים השואפת להיות מדינה נאורה ומתקדמת מפקירה את ערכיה בידי ציבור המשמר את הישן. נשואין, גירושין, חליצה וייבום נוהגים בישראל על פי נורמות מקוממות ומכעיסות. כך למשל חרשת שהתאלמנה ללא ילדים, ורוצה להינשא בשנית, גיסה (אח בעלה), אף אם נשוי הוא, חייב לקיים איתה יחסי מין (ייבום) ולגרשה למחרת ( פסק דין זה התרחש הלכה למעשה ב – 1966 בבית הדין הרבני באשקלון – פסקי דין רבניים, חלק ז, עמוד פג). כיוצא בו תהליך הגיור הרבני מתבצע בניגוד לערכי השוויון, כך למשל גויה הרוצה להתגייר טעונה טבילה במקווה, אך מי יכול לוודא שאכן טבלה? רק הרבנים הגברים, ואילו נשים פסולות הן! (שו"ע יורה דעה רסח, ב'). ומה מספרים לגוי הרוצה להצטרף לקהילה היהודית ולקבל אזרחות ישראלית? "חללת שבת אתה חייב סקילה" (שם) וכשיקרא את הלכות שבת יפגוש את ההלכה הבאה: "גויה אין מילדין אותה בשבת אפילו בדבר שאין בו חילול שבת" (שו"ע, אורח חיים, של', ב'). עוד ילמד המתגייר שיחס היהדות אליו כאל תינוק שנולד ולכן על פי דין תורה מותר הוא לשאת את אמו והלכה למעשה מותר לו לשאת את אחותו מאביו אם גם היא התגיירה, משום שתהליך הגיור מפקיע את קירבת משפחתם, לכן אין זה גילוי עריות (שו"ע רסט א – ג). כאילו אמרנו לו אם רצונך להצטרף לקהילה היהודית אתה חייב לקבל את הנורמות והערכים של הקהילה היהודית לפני 2000 שנה.

הנה כך ממש יוצא שמדינה מערבית וליברלית אחד מתנאי קבלת האזרחות שלה, הוא אימוץ גזענות ואי שוויון בין גברים לנשים, בין יהודים ללא יהודים, בין שומרי מצוות לשאינם שומרי מצוות.

בברכה

דעת -אמת

אקדים ואומר שהשקפתי, תואמת להשקפת האתר. בקשר לייבום החרשת שהוזכר – האם באמת היה במקרה זה ייבום בפועל? דומני שבכל המקרים מבצעים חליצה, לא כן? ובעניין טבילת מתגיירת – זה לא עד כדי כך נורא כמתואר. הטובלת לובשת חלוק והבלנית מזמינה את ה"גבר" להציץ פחות משנייה כדי להיווכח שלא רואים את הטובלת – כולה מתחת למים.

אריה סתר

שלום אריה,

החרשת חייבת ביבום ואינה יכולה לעשות חליצה כפי שביארנו בתשובה "חרשת בהלכה".

ובנושא טבילת הגיורת – נחרדתי מתגובתך – וכי במדינה נאורה, שהדת היא עניין פרטי, צריך לעשות טקס "טבילה"?

דעת-אמת