15 שנים • Anon אחד הדברים, שגם שלמה מימון הצביע עליהם, היא היותה של היהדות הרבנית אליטה פוליטית-חברתית מימיה הראשונים (מבחני הקבלה לחברים ותקופת המבחן) ועד לאחרונים. ולא עוד שהיא שמה את בסיסה וכור מחצבתה של האליטה(לימוד תורה) כמצווה שאין בלתה, וברצוני לשאול, כיצד אמור לחוש יהודי שומר מצוות, שאינו מסוגל מפאת נסיבות שונות לעסוק בלימוד תורה, הרי ללא ספק שהוא ירגיש כיהודי חסר או אפילו "לא יהודי", מה עוד, שלימוד התורה מוכתר כדבר שכל עיסוק אחר טפל ועקר לעומתו(שזאת סיבה מספקת בעיני לבטל כל מימון לישיבות). איך הפך לימוד התורה למאפיין העיקרי והכמעט בלעדי של היהדות?
מאליטיזים להתנשאות, אחד הטיעונים שנתקלתי בהם כל אימת שניסיתי להקשות על אדם דתיחרדי בנוגע לגמרא, תנ"ך, ספרות קבלית, היא כדלקמן, "אתה לא מעמיק מספיק, צריך ללכת לישיבה רצינית וללמוד מפי תלמידי חכמים, אתה מסתכל רק על הצד השטחי ועיוור לפנימיות התורה", ושאר דחיות בקש. מדוע הם מתעלמים בכזאת קנאות מהאפשרות ההפוכה לשיטתם: די לאדם להסתכל בעקרונות הבסיס ויסודות השיטה כדי להעריך אותה בשיטה טובה.
תודה.
דויד
צוות
שאלתך שאל ש"י עגנון את פרופ' ישעיהו ליבוביץ: ""מה שבר את הכוח שהיה לתורה בעם ישראל?"
השיב ליבוביץ: "חורבן היהדות נגרם על-ידי הפיכת התורה לתלמוד תורה מקצועי… אם היום אומרים על יהודי שהוא 'בן תורה', מתכוונים בכך שהוא יושב ולומד תורה, כעיסוק מקצועי בטקסטים, אבל אין מתכוונים לפרוגרמת חיים" (ישעיהו ליבוביץ, על עולם ומלואו, שיחות עם מיכאל ששר, עמ'51).
הציבור הדתי והחרדי אינו רוצה או אין לו את תעצומות הנפש להתמודד עם החיים עצמם כלומר, עם המציאות הריאלית המשתנה; מעמד האישה, מעמד האדם, מדינה עצמאית ליהודים חילונים….
במצב הכרתי זה, שאינם יכולים לחיות את החיים הריאלים במשמעותה הדתית, לא נותר להם אלא להתחפר מאחורי מעטה של טקסט "קדוש", לחיות בבועת זמן ומקום, ולהפוך לכת שולית המביישת את היהדות. וזקנותה של הדת היהודית מביישת את צעירותה.
בברכה
דעת – אמת
בחלקו השני של מכתבך הבעת דבר שמפריע לי מאוד גם כן.
לדעתי, כמו גם לדעת 'דעת אמת', יש להלחם באש באמצעות אש.
לתקוף את התלמוד בעזרת התלמוד, ואת המדרשים בעזרת המדרשים. להיות בקיא בטקסט הדתי לא פחות מן הדתיים עצמם ולהביא בפניהם את כל אותם הציטוטים המרשיעים ללא רחם: הנה, זה הטקסט, זו השטות המופיעה בו, עכשיו תתמודדו עם זה.
ואכן, גם אני מוצא שכל אימת שמנסים להקשות לאדם מאמין בנושא שכזה הוא אכן פונה מייד להצהרה "אתה לא מבין את עומק הטקסט", ו-"בכלל התכוונו למשהו אחר" וכיוצא בזה תירוצים דחוקים.
והדברים הינם מרתיחים בעליל, משום שלא חסרים המקומות בהם הכתוב התורני היה ברור עד מאוד וחד מאוד בהבעת עמדתו. וכיצד זה אלו, מחליטים אילו מן הפסוקים יש לקבל כפשוטם, ואילו מהם מדברים ב"פנימיות התורה"? נוסחת ההסבר שנותן הצד הדתי היא פשוטה: אם במקרה אכן הכתוב בטקסט הדתי נכון – אזי הכתוב דיבר בפשוטם של דברים, ואם הטקסט הדתי טועה – אזי מדובר בדברי סוד וחידה וכיוצא באלו תירוצים.
לרוב תגובתי היא כזו: אני פונה אל הצד המתחמק, ודורש ממנו שיסביר לי את אותה "פנימיות דברים" מופלאה, אותה הוא קובל כי החמצתי.
לרוב אין הצד שכנגד מסוגל לכך, וחושף את היות תגובתו לא יותר ממתן הצהרות בעלמא, שלא מגובות בדבר מלבד במשאלות ליבו.
בברכה,
ליאור הלפרין