שלום שלומי,

דבריך מכחישים את התורה עצמה שאתה מאמין בה.

אם האמונה מולדת וטבעית על מה שיבח אלוהים את אברהם: "וְהֶאֱמִן בַּיהֹוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (בראשית, טו; 6).

כל יחסי הגומלים בין עם ישראל ליהוה היו מרירות ואכזבה בין שני הצדדים:

"וַתַּמְרוּ אֶת פִּי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא הֶאֱמַנְתֶּם לוֹ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ: מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם יְהֹוָה מִיּוֹם דַּעְתִּי אֶתְכֶם" (דברים, ט; 23-24).

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי יְהֹוָה… זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם". (במדבר, יא; 1-5)

"דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל הֲ לַיְהֹוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם" (דברים, לב; 5-6).

ללמדך שאמונה זה דבר נרכש והרבה עמל השקיע יְהֹוָה (כוונתי לרבנים המחציפים בשם יְהֹוָה) כדי לשעבד את הבריות כדי שיאמינו בו כלומר, שיצייתו לדבריו.

וכי מהי אמונה אם לא ציות. אמונה בפני עצמה ללא מעשים מתה היא.

אמונת הדת היהודית במיוחד אינה אלא ציות. והמאמין ביְהֹוָה ומחלל שבת בפרהסיא דינו מוות. מדברים אלה תבין עד כמה הרבנים זקוקים לתעתע בך ובבריות כלומר, להפחיד אותך מעתידך בזה ובבא, כדי שהפחד יניע אותך לציית לדבריהם.

ועכשיו אנסה להשיבך גם לשיטתך – שהאמונה זה דבר מולד – שאיננה זקוקה להוכחות. שים לב שלא התייחסת למקרים שיש הוכחות המפריכות את האמונה (הרי עיינת בעיון בדברינו).

תן דעתך, אדם נולד עם קינאה, תאווה וכבוד שעליהם אמרו חז"ל: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (מסכת אבות, פרק ד, משנה כא ).

משמע, תכונות מולדות אינן בהכרח ראויות ויש לאדם "לפקח" על תכונות מולדות הגורמות לו אבדון. כיוצא בו, לשיטתך שהאמונה מולדת, אין הכרח שהיא תכונה ראויה. הרי ציות עיוור ללא בקורת יכול להביא לאבדון. ראה את גלגולו של העם היהודי במשך שנות גלות שהאמין בלב שלם שיש לציית למצב של גלות עד שקמו מהיהודים וביקרו ציות עיוור זה והחליטו להקים מדינה עצמאית.

אם כדבריך, שהאמונה מולדת, ניתן לומר כך: "האמונה,הקנאה, התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם".

מתובנה זו תסיק שעליך להתגבר על הרבה ציוויים המוליכים אותנו לאבדון: מעמד האישה, היחס לאנשים טובים (הומניסטים) אתיאיסטים, לגויים וכו'.

נ.ב חז"ל הכירו בכך שאם לא היתתה תורה היו לומדים דרך ארץ מחיות: "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה" (ערובין ק ע"ב).

בברכה

דעת – אמת

ממה שהתרשמתי אתה ממש אדם מאמין רק שקשה לך עם הדרך שבה הרבנים מכתיבים את העניין

אז אם כך מדוע לא תפרסם באתר שיטות איך להגיע לאמונה אחרי עמל…

תודה

שלומי

שלום שלומי,

תשובתי הייתה בסגנון של "עם עקש תתעקש ועם פתלתול תתפתל".

דבריי נכתבו לשיטת הוזי האמונה שדרכם לקבל את דעות רבותיהם.

לאחר שתפקחנה עיניך ותוכל לחשוב עצמאית תגלה שפיקציית האלוהים אינה אלא בעייה פסיכית של האדם.

בברכה

דעת – אמת

שלומי,

איך רואים שאתה מאמין….נולדים גם עם חוסר יכולת לשלוט בצרכים, לא ? לא נגמלים מזה ? יופי. גם מהאמונה ניתן להיגמל. יש רבים כאלה.אבל לא מספיק ולמה ? כי אף אחד לא יעודד ילד להמשיך ללכת עם חיתולים ותמיד יעודדו אותו להיגמל. לא כן עם האמונה שם מחדירים, ומכניסים לראש ושוטפים את המוח באמונה דתית, חשוכה, קנאית וצרת מוחין. איך יגמל האדם, איך ??.

יחידי סגולה שנולדים לעולם האמונה ניצלים נוושעים ונגאלים (השאר נגעלים….לא יפה נכון אבל הייתי חייב, סליחה).

יש כאלה שכבר נולדים יהודים חופשיים-כמוני- ולא צריכים לצאת מעולם הדת, מזליקו אני :-).

אגב א-ף אחד אבל א-ף אחד לא "נולד עם אמונה". זה חינוך שנובע מפסיכולוגיה אנושית אבל לא נתחיל כאן בהרצאה בנושא. יש לתומכי הדת והאמונה טיעונים כאלה אופיינים. אז מה אם, נגיד למרות שזה לא נכון, שאדם נולד עם אמונה ? מה זה מראה ומוכיח רבאק. זה בדיוק כמו "טיעון השרידות"-תראה איך היהודים שורדים 3000 שנה. נו ומה זה אומר ? גם אריק שרון שורד כבר כמה שנים…מה הקטע ?

הרי יש יהודים רק 2500 שנים. הרי רק מאז שבו גולי בבל-צאצאי שבט יהודה רק מאז יש יהודים. לפני כן היו- בני ישראל, לא ? כבר הטיעון לא מדויק:יש יהודים רק 2500 שנה. והיהודים של היום זה היודים של לפני 2500 שנים ? ברור שלא. כמו שהאיטלקים הם הרומאים. אז בוא נראה רומאים היו קודם….. וסינים הרבה קודם והודים, גם. מה העניין של אנחנו שורדים 3000 שנה ? ואיזו מן קיום היה הקיום היהודי משך 2000 שנות גלות ? בהשוואה לחיי אדם זה כמו צמח שחי אבל לא ממש. הרי למה קמה הציונות שמאסה בקיום היהודי הגלותי, העלוב, המבוזה והנקלה. למה רצו אבותינו ליצור "יהודי חדש" ? מה טעו ? הרי "אנשי האמונה" רוכבים על ההצלחה הציונית החילונית שבעטה בדת.

עמית הצדיק

שלום שלומי,

דבר ראשון נתחיל עם כך שאמונה היא לא דבר שנולדים איתו, לפחות בכל הקשור לאמונה בתורה ובאלוהים לדוגמה. ילד בן 4 לא יודע מה זה אלוהים, ולכן הוא גם לא מאמין בו.

למרות זאת, יש מנגנונים טבעיים שקיימים במיוחד בילדים שמאפשרים התפתחות של מה שנקרא "אמונה בתורה".

פרופסור ריצ'רד דוקינס לדוגמה העלה השערה שעל פיה דווקא עצם האמונה חסרת ההיגיון וההוכחות היא שגורמת לדת לשגשג בעזרת מה שקרוי "ממים".

למרות זאת, כולנו "צדיקים" רציונאלים ועל כן אנחנו תמיד נצטרך לחפש הצדקות לאמונות שלנו:

"חוץ מזה אני יודע שהרבה ילדים מכבדים את ההורים שלהם בגלל שכתוב את זה בתורה.אחרת מי יודע מה היה קורה."

אלו לא הצדקות טובות לאמונה מאחר והמקרה הספציפי של הילדים שמכבדים את הוריהם אינו מלמד אותנו על כלל התורה עצמה.

"כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ (שמות, כ, יא)

מה שמשנה הוא ש"אלוהים" הוא שמעניק את הגושפנקא ה"מוסרית", ולא ההורים או הילד. אותו אלוהים "מוסרי" שאומר כך:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.(בראשית, ו, ז)

על כל מקרה, אני אינני אדם מאמין ואני לא חושב שאמונה היא חשובה, האתר מספק שיטות להגיע לתבונה אך השאלה היא לאן אתה חותר, לתבונה או לאמונה?

יום טוב

תוכן:   אני מסכים עם יום טוב ששרידות אינה מדד לדבר. שרידותה של דת לא מעיד על נכונותה, אלא רק על האטרקטיביות שלה ועל יכולת השימור העצמי שלה, והיהדות ניחנה בשפע בשני הסוגים. בין הדוגמאות לאטרקטיביות נמנית האמונה שלאחר מותך עוד תוסיף להתקיים, ושלו תתמיד ללכת בדרך הדת תקבל שכר נפלא הן בחייך והן לאחר מותך. בין הדוגמאות ליכולת השימור נמנות ההפחדה המתמידה מפני חמת זעמו של האלף איומי הגיהינום, האיסור החד להתבוללות, האיסור הגורף להתקרב לכל דבר שעלול לערער את אמונתך ("ספרים חיצוניים", כפי שהם נקראים) והתפיסה שככל שאדם מאמין חזק יותר תוך הסתמכות על ראיות מעטות יותר כך הוא גם יותר צדיק וראוי ליותר כבוד.

ולשלומי:

אמונה אינה דבר שנולדים איתו. היא דבר שמוטמע בילד בתהליך אינטנסיבי של חינוך.

חינוך מילדות הוא דבר רב השפעה, שכן מוחות הילדים פתוחים לקבל ולהאמין לכל מה שרק יכניסו לתוכם. מוחם של ילדים מכיל כלל אצבע ברור מאוד: האמן, בלי שאלות מיותרות, לכל מה שהמבוגרים הקרובים לך אומרים לך. ציית להוריך וציית למוריך, במיוחד כשהם משתמשים בטון דיבור חמור ומאיים. יש לדבר הזה יתרון הישרדותי לא מבוטל בכלל.

באופן תיאורטי, ילדים יכולים ללמוד מניסיון אישי לא להתקרב מידי לשפת צוק, לא לאכול פירות יער לא מוכרים ולא לרוץ לכביש כשעוברות מכוניות, אבל הם נמנעים מכל זה עוד בטרם צברו ניסיון אישי בהתבסס על המילה של המבוגרים הקרובים להם שאלו הם פעולות מסוכנות.

הכלל "בטח בכל מה שהמבוגרים אומרים לך" הוא כלל רב ערך לילד בדרך כלל, אבל הצד האחר של צייתנות מלאת אמון הוא נכונות כנועה להאמין לכל. התוצאה האוטומטית היא שלילד אין דרך להבחין בין עצה טובה לרעה. הילד לא יכול לדעת ש"אל תרוץ לכביש לפני מכוניות נוסעות כי אתה תידרס" היא עצה טובה, ואילו "אתה חייב להקריב שעיר עיזים בכל מולד ירח כי אחרת אלוהים יעניש אותך במגיפות ומלחמות" היא במקרה הטוב ביותר בזבוז מוחלט של זמן ושל עיזים.

שתי האזהרות נשמעות מעוררות אמון באותה המידה. שתיהן מגיעות ממקור מכובד ונמסרות באותה נימה של חומרה ורצינות המעוררת יראת כבוד ותובעת צייתנות. עניין זה חל באותה המידה על פסוקים הנאמרים על אודות העולם, הקוסמוס, המוסר ועל טבע האדם, וכאשר הילד יגדל וכבר יהיו לו ילדים משלו, סביר מאוד שהוא יעביר את כל החבילה – הבלים לצד דברי טעם – תוך שימוש באותו טון מידבק של רצינות תהומית.

המנהיגים הדתיים מודעים היטב לפגיעותו של מוח הילד ולחשיבות של התחלת האינדוקטריניזציה בגיל מוקדם ככל האפשר. ההתפארות הישנה של הישועי: "תנו לי את הילד בשבע השנים הראשונות לחייו, ואני אתן לכם את האיש", לא איבדה את מידת הדיוק או החומרה שבה, עם כל היותה שחוקה. ולא חסרים רבנים בארץ שאומרים את אותו הדבר: אלו המפקחים על מה שלומדים הצעירים, ועל ההתנסויות שלהם – מה שהם רואים, שומעים, חושבים ומאמינים – יקבעו את דרכה של האומה בעתיד.

האמונה הזאת מוחדרת למוחם של ילדים מרגע לידתם והלאה באופן אינטנסיבי: כל ילד הגדל בבית דתי מקבל חינוך לדת כבר מגיל 0, בין אם בלימוד שירים, מנהגים, סיפורי אבות וברכות שונות שיש לומר. לאחר מכן, הדת היא כח מרכזי בחייו הן בבית והן בבית הכנסת והילד נחשף אליה באופן אינטנסיבי יותר ויותר ככל שהוא גדל. בכל יום מחזקים בך את תחושת צדקת הדרך שאליה חונכת, בין היתר בהעלאת שאלות שהתשובות להן מוכנות מראש, המובאות בדיוק להנחתה (גם בנצרות יש את זה, ושם זה נקרא קטכיזם), שלא לדבר על המובן מאליו כשבכל יום אתה חוזר על כל הפעולות הטקסיות הכרוכות בתפילה שלוש פעמים ביום או יותר, ושוב לפני ואחרי שאתה מכניס משהו לפה, ושוב, אחרי שאתה מוציא אותו החוצה מהצד השני – ובכך הופך את זה לחלק בלתי נפרד מחייך ומתפיסת המחשבה שלך. אחרי כל זה, לא יהיה נפלא בעינינו הדבר שהאיש שחונך חינוך שכזה יהיה משוכנע עד עמקי נשמתו שהדת אליה הוא חונך היא אמת ויעביר אותה הלאה גם לילדיו שלו?

האינדוקטרניזציה שהוחדרה לכל ילד בילדותו והמשיכה בהתבגרותו היא שגרמה לאותם אלה שסבלו לעמוד בסבל ולהמשיך הלאה. ההסתגרות מפני העולם החיצון והחינוך האינטנסיבי של הילדים לדת ללא ספק היו גורמים מרכזיים בשרידותה של הדת היהודית במשך הדורות, עוד מעבר לדוגמאות הקודמות.

רק שימו לב שהכבוד על כך מגיע לראשי הקהילות ולא לאלוהים.

בברכה,

ליאור הלפרין