שלום יצחק,

אפתח עם מכתב מרב ופוסק ידוע בבני ברק, הרב יעקב ישראל פוזן, ששלח לדעת אמת (בכה' בתשרי ה' תשנט) וכך כתב: "אמונה איננה מתמטיקה, אני יכול להוכיח בצורה שכלית שלא תתכן הוכחה מתמטית לאמונה".

תשובתו בעצם מכילה את מה שאכתוב לך בהמשך: בתבונתו הבין הרב פוזן שאין לאמונה נגיעה בתבונה. אדם אנוס לחשוב כמו שהוא אנוס לשמוע ולראות אלא שיש ביכולתו של האדם להפוך את תבונתו, ראייתו ושמיעתו ככלי שרת לתשוקתו (האמונה).

ארחיב קצת בעניין זה כי הוא חשוב להבנת המקום בו נמצאים הדתיים בעידן המודרני.

בתקופת ימי הביניים כשהייתה התעוררות של מחשבה "תיאולוגית" בקרב חכמי היהודים (איני מגדירה פילוסופיה משום שמטרתם הייתה להסביר את כתבי הקודש) נחלקו שני הוגים – רבי יהודה הלוי (ריה"ל) והרמב"ם – מהו הבסיס עליו צריך להישען האדם; לדעת הרמב"ם התבונה ולדעת הריה"ל "האמונה בהתגלות". הריה"ל שלל את יכולת התבונה להכיר "באמת האלוהית" ואילו הרמב"ם סבר שיש בכוח התבונה, ואולי רק היא, להכיר "באמת האלוהית". מחלוקתם זו אפשרית רק בתקופת ימי הביניים ש"מגרש" הדיונים היה שונה מזמננו.

בימי הביניים המגרש וכללי המשחק היו מוסכמים – אמיתות הדתות (למוסלמים הקוראן, לנוצרים הברית החדשה וליהודים התנ"ך) והשחקנים (ההוגים של בני הדת) "השתעשעו" כיצד ניתן לאמת את הדת ומהי הדת הנכונה יותר. לכן ריה"ל שהסתמך על "ההתגלות" כהכרת האמת כלומר, על כתבי הקודש, המשנה והגמרא (היום זה נשמע מגוחך אבל לריה"ל זו הייתה מקור ההכרה והידיעה) דן והתפלפל מדוע אין לסמוך על תבונתו של האדם כדוגמת אריסטו ולמרות זאת סבר שאין התבונה והשכל אמורים לסתור את "האמת האלוהית" כלומר את כתבי הקודש, הגמרא והמשנה. לעומתו הרמב"ם סבר ש"התבונה" היא הציר העיקרי ואם יש סתירה בין כתבי הקודש לתבונה יש לשבש את כתבי הקודש שיותאמו לתבונה, כלומר עדיין הרמב"ם משתעשע במגרש של אמיתות הדת.

בעידן החדש המגרש השתנה – האדם הוא המגרש! כתבי הקודש (תנ"ך, ברית חדשה והקוראן) מחוץ למגרש ואינם אלא ספרי מיתולוגיה "פעילים" בקרב ההמון.

ברוך שפינוזה סילק את "כתבי הקודש" ממגרש המחשבה וההגות (הפילוסופיה) ומה שנשאר זה תעוזת האדם. מעתה האדם הוא מקור ההכרה והידיעה; לרציונליזם שבינינו נשענים על התבונה ולאמפיריציזם שבינינו נשענים על הניסיון, וכך הלאה האדם עולה ומתעלה בהגדרות ובניסיון להבין את תפקוד הטבע. אך מה שחשוב לעניינינו, כתבי הקודש מחוץ למגרש.

רצוני לומר, שדעת ריה"ל והרמב"ם ויתר התיאולוגים של שאר הדתות חסרי רלוונטיות לחקר ההכרה והידיעה של האדם את עולמו. בדיוק כפי שהמיתולוגיה היוונית וכתבי אריסטו חסרי רלוונטיות. אני אומר דברים אלו לא רק אליבא דחילונים אלא אפילו אנשי הדת נמצאים מבחינה פסיכולוגית בהבנה זו; שהדת אינה אלא פרוגרמת טקסים חברתיים אבל אין עניינה בחקר הטבע וחקר ההכרה והידיעה.

לו היו הריה"ל והרמב"ם חיים בתקופתנו לא היו כותבים את שכתבו: הריה"ל לא היה כותב שאין השכל סותר את כתבי הקודש, והרמב"ם לא היה מתאים את כתבי הקודש לתבונתו (כנראה שהיה עוזב את הדת או שמצטרף להגותו של ליבוביץ).

למה הדבר דומה? לדתי שמתפלל רפאנו ה' ונרפא ומיד מקפל טליתו ורץ לרופא. כלומר מבחינה פסיכולוגית יודע הוא שרפואתו באה מהרופא.

כלומר האינסטינקט ההישרדותי , גם של המאמינים בהשגחה פרטית של אלוהיהם (אם נתעלם ממשוגעים שאינם הולכים לרופאים בכלל, שאין לי יכולת להסבירם) יודעים ומכירים את המציאות. בדומה לכך המאמינים בדת, האינסטינקט ההישרדותי של אמונתם הוא לא להפגיש חזיתית את האמונה עם התבונה. כי יודעים הם, כפי שיודעים שרופא מרפא ולא אלוהים, שאין לאמונה בסיס רציונלי.

לכן, דתי בעל אינטואיציה לשרוד את אמונתו יברח מהתבונה במקומות מפגש עם האמונה.

אין זה ימנע ממנו להפעיל תבונתו כדי להרחיק את התבונה ממקומות מפגש אלו, וכמובן להשתמש בתבונתו במקומות אדישים לאמונה.

להמחשת הדברים האוניברסיטאות שיש באיראן ובקהיר, למרות שלא בדקתי, בטוחני שאין שם קורס של ביקורת הקוראן למרות שיעסקו בתחומי הפיזיקה.

לכן רצונך שדתי יפעיל שכלו , במפגש האמונה, כמוה כבקשה שיטמון מלכודת פח לעצמו.

בברכה

דעת – אמת

שלום יצחק.

עליך לזכור כמה דברים פשוטים:

1. אין טיעון שיכול לעמוד בפני האמונה, וכיוון שהאמונה סותרת את ההיגיון במידה רבה, אתה צריך להעמיד בפניהם את העובדה כי הספק באמונה הוא דבר שחובה על כל אדם(דתי ושאינו דתי) לעמוד בפניו.

2. עליך להבין כי התכחשות, התעלמות מטיעונים, וחלוקה לשחור ולבן, אלו דברים מקובלים אצל אנשי האמונה. כחש, הלוא הוא השקר שהם עושים בנפשם, מתגלם בחובה הנפשית שהם מרגישים להתגונן מטיעונים ולא לענות תשובה מנומקת עליהם.

תזכור שלמרביתם יש צורך נפשי עמוק להאמין, והצורך הזה מנחה אותם.

3. אצל רובם, מקורה של האמונה הוא בחינוך. ברגע שהחינוך מטמיע את האמונה בקרבם, קשה לעקורו. אל תחשוש להראות בפניהם כיצד האמונה מסרסת את הביקורתיות, המחשבה החופשית, הספק(שצריך להיות, כי זו אמונה) ושאר דברים אחרים.

4. העמד אותם במקומם כאשר הם מרבים במשלים שאינם נוגעים לעניין, יש לא מעט שמתכחשים בעזרת טיעונים כוזבים ומשלים שאינם נוגעים לעניין, או מתחמקים מתגובה רציונאלית.

5. ברגע שיש ספק, אתה מוזמן להפנות את אותו אדם דתי לספרייה ציבורית או ספרייה של אוניברסיטה.

ולבסוף, אני ממליץ לך לקרוא את ספרו של הוגה הדיעות סם האריס:

"מהומת אלוהים, דת, טרור ועתיד התבונה."

הוא עוסק פחות או יותר בנושא שעליו שאלת, עתיד התבונה.

יום טוב