קריאת פרשת השבוע אין לה שום חשיבות מעשית, מלבד קריאה טקסית ללא חשיבות ראלית. ספר התורה מונח לו בתוך ארון הקודש כאבן שאין לה הופכים, וההתעסקות המעשית היא בטקסטים שנחתמו לאחר המאה החמישית לספירה, התלמוד הבבלי, מפרשיו ופוסקיו עד היום הזה.זאת משום שאין הציבור הדתי מתיחס לספר התורה כספר הוראה והלכה. הספר ההלכתי הקובע הוא התלמוד הבבלי אף בדברים הנוגדים את פשוטי הכתובים. הם שאבו את כוחם לסתור דברי תורה מפורשים תוך דרשה מפוקפקת: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל": פרש"י : ימין ושמאל – אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין" (דברים, יז; 11). ליתר הרחבה ראה "פרשת שופטים".

ספר התורה (בראשית , שמות, ויקרא, במדבר, דברים) מחולק למספר השבועות בשנה, וכל שבוע קוראים פרשה ביום שבת בזמן תפילת שחרית. תחילתו בשבת לאחר חג הסוכות וסיומו בחג הסוכות. כך שמסיימים קריאת התורה כל שנה וחוזר חלילה. מנהג אחר היה קיים בארץ ישראל (במאות הראשונות לספירה) שקראו את ספר התורה במשך שלוש שנים. למרות שמנהג קריאת התורה בבית הכנסת הוא מנהג מאוחר , חכמים כדרכם ברוב תקנותיהם יחסו זאת למשה רבינו (ראה "פרשת בא") כדי שיתקבלו בציבור: "משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה" (רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פ"יב ה"א).

בברכה

דעת אמת