15 שנים • aou aiu קראתי באתר שחז"ל המציאו תורה חדשה – התלמוד, שם נכתב דברים שסותרים את התורה.
אבקש לקבל דוגמאות לסתירות מהותיות. לא דברים של מה בכך, על אף שגם הם חשובים.
משה
צוות
לו יכלו הבריות לראות את העובדות לאשורם ולקרוא את הכתוב כפי שהוא, לא הייתי נזקק להשיב.
כי החוויה הנפשית שאדם שרוי בה היא מכוונת אותו להתאים את המציאות והכתובים אל חוויתו ולא ההפך. רצוני לומר, שבני האדם מתעלמים מהנראה בעליל, מסיבה זו, שהמורגל אצלם מינקות משבש את ראיית המציאות והבנת הנקרא.
הנה עשה לעצמך תרגיל פשוט וקרא את ספר דברים –ספר הנאום והסיכום של משה לאומה – כאילו אתה קורא ספר חדש על עם היסטורי שאינך מכיר.
מיד תגלה שכל מהות ספר התורה מכוון לדבר אחד: להקים מדינה לאנשים שאלוהיהם חפץ ביקרם.
כל החוקים והמצוות, השכר והעונש כולם מכוונים לקיום בני ישראל בארץ ישראל כדי לעבוד את האלוהים בבית המקדש. אצטט עבורך כמה פסוקים כדי לכוון את קריאתך:
"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ" (דברים, טז ; 20).
"יַדְבֵּק יְהֹוָה בְּךָ אֶת הַדָּבֶר עַד כַּלֹּתוֹ אֹתְךָ מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּה" ((דברים, כח; 21).
"כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּה" (דברים, לב; 47).
לכן כל החוקים מכוונים לתכלית זו, לקיום היהודים בארץ ישראל למען ציית לאלוהים.
זאת הסיבה שתמצא בתורה התייחסות למוסדות המקיימים מדינה: בית משפט, דיני צבא ומלחמה, דיני מלוכה, דיני נבואה לדעת את דבר האלוהים.
התייחסות לעבודת האלוהים כעם במדינתו: לא לעבוד אלוהים אחרים, להשמיד את המאמינים בהם, דיני הקורבנות, עלייה לרגל וכיוצא באלו.
מהות זו, שלה התורה מכוונת, נקבעה בברית בין אלוהים לעם היהודי- היהודים יצייתו לחוקי התורה ואלוהים ישמר להם את הארץ: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ…וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם…
וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה…לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי…וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ … וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם…וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה" (ויקרא פרק כו) קרא את הפרק כולו ותווכח שהעונש של גירושם מהארץ הוא החמור ביותר אף יותר ממחלות נוראיות המוזכרות שם.
מהרגע שחרב בית מקדש ואבדה המדינה, כלומר אלוהים הפר הבטחתו, התורה איבדה זיוה ולכן חוקיה אינם רלוונטים . אם כך מה יעשו היהודים במציאות שהתורה אינה יכולה לשמש כספר חוקים לציות? אין מדינה, אין מקדש, אין חוקים.
המציאות החדשה אונסת את היהודים להגיב: הצדוקים, האליטה היהודית, התערבו בשאר האומות, פשוטי העם (המתנצרים והפרושים) חשקו להשתייך לישן לתורה וחוקיה.
אז מה עושים?
"כורתים ברית חדשה"!!!!!
ישו היהודי וקהילתו החליטו שהגיע 'זמן חדש' והמיר את הברית הישנה – אומה וארץ מול אלוהים , לברית חדשה לישועה אישית. מעתה האדם היהודי מול אלוהים. מכאן הדרך לדרכו של פאולוס קלה; ישועה אישית ראוייה לכל בני האדם בעולם, גם לגויים, ללא תלות בעם ובארץ. לכן הנצרות התפשטה לכל אוכלוסיית העולם.
פשוטי העם האחרים, הפרושים, הרבנים של חכמי יבנה, שעדיין חשבו במושגים של עם אך ללא מדינה. על כורחם, כישו הנוצרי, יצרו ברית חדשה בין העם לאלוהים, היא התורה שבעל-פה: "א"ר יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה, שנאמר: 'כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל'" (גיטין סב ע"א).
מעתה הברית הישנה תונח בארון והברית החדשה על הסטנדר.
כדי להתאים את רצונם –שימור השבט היהודי – ללא מדינה ומקדש, שמשתמע מכך שהתורה לא רלוונטית, הם יצרו ברית חדשה – התלמוד!!!
כמובן שהם יעסקו בדברים הקטנים הקשורים לקהילה ולא בדברים הגדולים של מדינה.
לכן המשנה הראשונה המתחילה את שישה סדרי משנה היא "מאימתי קוראים את שמע בערבית?" מתוך עולם זה, של שימור זהותם "כעם" הם יצרו תקנות, חוקים, סגנון פלפול המיוחד להם וכאלה דברים המכוונים לשימור קהילה חסרת טריטוריה משלה.
מטבע הדברים, כל התלמוד הוא עולם אחר לגמרי מהמקרא כי לשניהם כוונות שונות בתכלית ומציאות אחרת.
ועכשיו אסביר את ההשקפה הרבנית שהצליחה ליצור ברית חדשה אך להשאיר בלבות ההמון כאילו הם המשך ישיר של ברית ישנה. ואנא ממך, היות ונושא זה מהותי בהבנת התרבות המשתנה, קרא בעיון את כל הקישורים וכל מה שאבקשך לעיין בו.
הנה דבריו המפורשים של הגר"א בספרו אדרת אליהו: "הלכה עוקרת את המקרא וכו' וכן בכמה פרשיות שבתורה והן מגדולת תורתנו שבע"פ, שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם וכמ"ש (מכות כב ע"ב) כמה טיפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי גברא רבה דאילו בס"ת כתיב ארבעים ואתו רבנן בצרו חדא [ כמה טיפשים האנשים שקמים בפני ספר תורה ולא קמים בפני חכם גדול שהרי בספר תורה כתוב להכות את החוטא 'במספר ארבעים מכות' ובאו חכמים וקבעו שלושים ותשע]" עיין דבריי "בפרשת שופטים".
למעשה חכמים הם הקובעים מה הם כתבי הקודש; מי בפנים ומי בחוץ (עיין קונטרס מספר שמונה).
חכמים הם הקובעים מה מותר להוסיף ומה אסור בניגוד לציווי בתורה: "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ" (עיין דבריי בפרשת ואתחנן).
אתן לך דוגמה מארבעה דברים המהווים חלק מהותי ומשמעותי בהוויה הדתית:
1. תפילה.
2. שבת.
3. כשרות – בשר בחלב, שחיטה.
4. נידה – טהרת המשפחה.
1. בתורה כלל לא מוזכרת התפילה.
2. שמירת שבת בתורה היא ידידותית למדיי ובאו חז"ל והרחיבו את זה לשלושים ותשע אבות מלאכה והוסיפו דקדקנות על דקדקנות (עיין דבריי בפרשת ויקהל).
3. בשר בחלב ושחיטה – בתורה נאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו" חז"ל באו ולקחו את זה למקום אחר לגמרי של איסור בישול בשר בחלב. כאילו אלוהים כבד פה וכבד לשון לומר: "אל תבשל בשר בהמה וחיה בחלב". ולאחר מכן הרחיבו איסור זה בתקנות על-גבי תקנות שאם תחשוב על ההוויה הדתית בין זו שבתקופת המקרא לימינו תראה בדימיונך שני עמים שונים לגמרי (עיין דבריי בפרשת ואתחנן).
כל דיני שחיטה, והצורך בשחיטה, אינם מהמקרא אלא מתורה שבעל-פה (עיין דבריי בפרשת אחרי מות).
4. במקרא נאמר: "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ" ולא מוזכרת טבילה במקווה (עיין דבריי פרשת מצורע).
הבאתי דוגמאות אלה רק כדי לספק את הצורך במשהו מוחשי. אך המכיר את טקסט המקרא ומשווה אותו לתלמוד מיד יבחין ביצירות שונות במהותן, בכוונתם, בעיסוקם ושניהן רחוקות זו מזו כרחוק אלוהים מהאדם.
בברכה
דעת – אמת
תוך כדי הקריאה בתיאור ההיסטורי הרחב שהצגת ,שמתי לב שוב שבעצם יש לנו עסק עם חיוניות חזקה של בני ארץ ישראל שהרי בדרך כזו או אחרת הפכה התורה שבעל -פה ל"פרללית" לקרקע שאבדה,ושימרה את זכרון העם והארץ עד שנגמרה שנת הדובים במערות הפזורה, וקמו אוהבי ציון,והפכו עולמות ושבו הביתה. מופלא -לא?
מה דעתך?
ציפי
צוות
כך כותב ברוך שפינוזה: "אלמלא רככו יסודות אמונותיהם את נפשותיהם, הייתי מאמין בהחלט כי ביום מן הימים בבוא שעת כושר, כפי שענייני בני אדם הם בני שינוי, שוב יקימו את ממלכתם ואלוהים יבחר בהם מחדש".
נבואה זו התגשמה בתנועה – שאין דומה לה בהיסטוריה היהודית – שיסדה את מדינת היהודים.
דא עקא, שצאצאי הדור הציוני נסוגו מכוונתם המקורית ומוליכים את הציונות חזרה לשנת הדובים המלקקים פלפולי הבל.
וכאן המקום שלך, אם חפצת תקומה חדשה ליהדות, להצטרף אלינו להגשים חזון הנאורות תוך הפרדת דת ממדינה.
דעת – אמת
להוסיף חוקים חדשים או חומרות חדשות זה לא סתירה בעיני, שכן סתירה זה כשמקור א' קובע משהו ומקור ב' קובע בדיוק ההיפך. האם יש סתירה כזאת?
אם החוק קובע שאסור לי לחצות באור אדום ואני החלטתי לא לחצות באור אדום וגם לא באור ירוק, האם אני סותר את החוק? לא.
בשביל שזה יהיה ברור אני אגזים. האם למשל התורה אומרת שמותר לאכול פרה ואסור לאכול סוס וחז"ל קבעו שמותר לאכול סוס ואסור לאכול פרה?
משה
צוות
לא עיינת בקישורים ובדבריי.
התורה אומרת ארבעים וחז"ל אומרים שלושים ותשע.
אבל לא זה העניין, אם יש סתירות כן/לא, אלא העניין שהתלמוד זה משהו אחר.
כמו שתפוז אינו סותר את הענבים כי זה משהו אחר.
דעת – אמת
עדו
צוות
מהרגע בו חידשו חז"ל ברית חדשה – והציבור היהודי קיבל דבריהם, מרגע זה נהפכו דברי בשר ודם לדברי אלוהים חיים כאילו נתנה תורה מחדש.
וכל המשנה מתורה חדשה זו יחשב לעבריין.
המימרא: חדש אסור מן התורה" הכוונה לתורה שבעל-פה.
"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע…" (משנה, מסכת אבות, פרק א, משנה א)
הכוונה לברית החדשה שכרת אלוהים מחדש היא המשנה והגמרא.
דבר זה ביאר הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים, שבלשונו הקצרה מבאר בפשטות גמורה את דבריי: "וגם בך יאמינו לעולם, הוא [משה רבנו] הגיד לנו בשם ה' שלא תבוא מאת הבורא תורה אחרת מלבד זאת. והוא מה שאמר לא בשמים היא ואמר בפיך ובלבבך לעשותו, ועניין בפיך המצוה הידוע על פה, וענין בלבבך הסברות שהוציאו בעיון שהוא בכלל הכוחות הנמשכות אל הלב ".
הרי ביאור נפלא שזו התורה לא תהא מוחלפת, הכוונה לתורה שבעל-פה שהיא המחליפה תדיר את התורה שבכתב.
דעת – אמת
יש לציין שאיסור הלוואה בריבית מוזכר בתורה בצורה ברורה לחלוטין שלוש פעמים! (בהשוואה לדוגמא לאיסור בישול בשר עם חלב המוזכר פעמיים בלבד)
אם כסף תלוה את עמי את העני עמָך, לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך. אם חבל תחבל שלמת רעֶך, עד בא השמש תשיבנו לו… כי הִוא כסותה לבדה הִוא שמלתו לעורו, במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אָני (שמות כב, כד-כו).
וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמָך, והחזקת בו גר ותושב וָחי עמָך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך, וחֵי אחיך עמָך. את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלֶך (ויקרא כה, לה-לז).
לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל, נשך כל דבר אשר יִשך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' אלהיך בכל משלח ידֶך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה (דברים כג, כ-כא).
במסכת בבא מציעא עה ע"ב מסופר על רב חייא שהיה מלווה בריבית על אף איסור התורה. כשראו חז"ל שאיסור הלוואה בריבית מסב נזקים כספיים אדירים, התירו הלווה ברבית ע"י "היתר עסקה" שביטלה למעשה באופן מוחלט את איסור התורה והפכו אותו ללא רלבנטי.
תא שמע, אלוהים ציווה את משה שלוש פעמים לאסור על הלוואה בריבית, וחז"ל ביטלוה כלאחר יד, כאילו אין זה "דברי אלוהים חיים", או בשפה עממית: 'קימבנו' את הקב"ה.
תלמיד חכם
לת"ח
אכן ריבית סוגיה כאובה ובעייתית.
דומני שטעית בנושא בשר בחלב
שלוש פעמים נזכר : לא תבשל גדי בחלב אמו
ולמדו בתורה שבעל פה
שלוש הגבלות
איסור אכילה וכן איסור הנאה(לדוגמא אי אפשר להאכיל את חיית הבית הפרטית שלך,בעוד שאפשר להאכיל את חיית הבית
באיסורי אכילה אחרים)
ואיסור בישול – שעומד בפני עצמו גם אם לא ימסר .
ציפי
זה יהיה אנכרוניסטי לשפוט אותם, אני מאמין שהיו להם כוונות טובות, אפשר להוקיר את המפעל שלהם אבל להבין שבימינו חלק גדול מזה כבר לא רלוונטי ולהמשיך הלאה.
ניר
הינך צודקת במאה אחוז. איסור "לא תבשל גדי בחלב אימו" כן מוזכר שלוש פעמים בתורה, (ולא פעמיים כפי שציינתי).
אכן ילוד אישה אני ואין שכינה מדברת מפי גרוני ואף על הגרסא דינקותא שינקתי, נשמט מזכרוני לרגע קט דברי רש"י בספר שמות פרק לד פסוק כו "לא תבשל גדי אזהרה לבשר בחלב, ושלוש פעמים כתוב בתורה אחד לאכילה, ואחד להנאה, ואחד לאיסור בישול."
תלמיד חכם