בתשובתי אתעלם מהלכה האוסרת לגדל כלב רע ואתייחס ל"תרבות" החרדית ולתפיסתה את החיים כאן בעולם הזה, כי זו הסיבה העיקרית שאין הם עוסקים בחיות מחמד.

החרדים אינם מקבלים את העונג לשם העונג ואת הנאת החיים לשם ההנאה. אין בנמצא אצלם "תרבות פנאי" לשמו.

לדידם כל מעשה צריך להיות מכוון לשם שמיים. הם מדמים את החיים בעולם הזה כעול ומשא המוטל עליהם. או משום שכך ציווה המלך אדון הכל (אלוהים) או כדי לקבל שכר בעולם הבא.

הם מדמים את ההזדמנות, שקיבלו לחיות כאן בעולם הזה, כמסיבה קצרה שיש לחטוף ולאכול לחטוף ולשתות בטרם תסתיים המסיבה. כך החרדי חי את הוויית חייו שצריך לחטוף ולקיים מצוות לחטוף וללמוד תורה ככל הניתן ומתאפשר ובלשונם: "חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהלולא דמי" (עירובין נד ע"א).

גם ההנאות, שאדם על כורחו זקוק להם לבריאות הנפש ולהרחבת הלב, צריך לעשותם כדי שיהיה לבו פנוי לתורה ומצוות אך לא לשם ההנאה עצמה. גם מצווה הבאה בהנאה כמו "פרו ורבו" צריך לעשות את הסקס כאילו כפאו שד (נדרים כ ע"ב).

יתירה מכך, בזמן הגלות שהוא עידן של מצב חטא – כפי שהחליט אלוהים – אפילו מסיבות של מצווה כגון חתונה אסור להם ליהנות יתר על המידה שמא תוסר ממחשבותיהם ולבם עול שמיים. מסופר על רב אשי שראה חכמים מתבדחים בזמן חתונת בנו, שבר כוס זכוכית יקרה כדי שיתעצבו (ברכות לא ע"א).

הוסף לכך שהחברה החרדית מתנהלת כחברה שורדת; מבחינה כלכלית, מדינית (עד בוא המשיח כל שלטון אינו לגיטימי, וזר נחשב הוא) וחברתית (התמודדות מול העולם המתחדש המאתגר חברה השומרת באדיקות את הישן).

מטבע הדברים, החי חיי הישרדות אין לו פנאי פיזי ולא פנאי נפשי לעסוק בתרבות פנאי שאינה למטרת ההישרדות.

העולה מדבריי שהקהילה החרדית משקיעה כל משאביה האינטלקטואלים, היצירתיים והכספיים למען הישרדותם בעולם זמני שהוא גשר לעולם הנצחי. כמה עצוב לראות אנשים הבודים לעצמם חיי עבדות, כליאה יצירתית של חיי רוח תרבותיים, אוסרים על עצמם להתענג לשם העונג…

לכן גם מה שהטבע עצמו יוצר אינו אלא אמצעי וכלי לספק את בדייתם להצליח לחטוף בעולם הזה ולעבור את הגשר המלא מכשולים בדרך לעולם שכולו טוב.

והיות ואקווריום וחיות מחמד זקוקים לשלוות הנפש ולא למרוץ מטורף של הישרדות, בנוסף לכך אין אלוהיהם ציווה להם לגדל דגים וחיות מחמד, לכן, לרוב, לא יראה ולא ימצא בביתם.

בברכה

דעת – אמת