15 שנים • Anon לפי הפרשנות התלמודית, כדי שאישה תיחשב לסוטה, בעלה צריך להתריע בה בנוכחות שני עדים שלא תתייחד עם גבר מסוים. נוסף על כך, הרב שלי טוען שהסוטה (והמאהב שלה) ימותו כתוצאה ממבחן המים המאררים, אם הם אכן קיימו יחסי מין – בעוד ספרות המחקר טוענת שהיא תהיה עקרה (והספרות הזאת גם אינה מציינת את העדים וכיו"ב).
השאלה שלי היא, מדוע אותם מחקרים אינם מזכירים את התפיסה התלמודית? כמו"כ, האם התפיסה החב"דית היא נכונה לחלוטין מנקודת המבט היהודית-אורתודוקסית. מצאתי רק רמז לכך שהעונש הצפוי לסוטה הוא מוות, ולא ברור לי אם החיוב של נוכחות שני עדים הוא הלכה או רק דעה מסוימת. כמו"כ, נדמה לי שיש גם דעה הטוענת שהאישה הנדונה צריכה להיות הרה.
יוסף פרידמן
צוות
פרשת סוטה הכתובה בתורה כאילו שתיית מים יחוללו פלאות ויבחינו אם נאפה האישה כן/לא היא פרשה אומללה התואמת כתות הזויות המדמיינות שפעולות מגיות בכוחן לברר מציאות.
על פרשנות חז"ל אין לסמוך כי פרשנותם אינה תואמת פרשנות טקסט באופן סביר אלא הם "דרשו" את הפסוקים כאילו השתעשעו בכתוב כבתוך שלהם.
הנה מפשטות הכתוב מבואר שדי לו לאדם לקנא לאישתו "ועבר עליו רוח קנאה" כדי לבזותה קבל עם ועדה בבית המקדש, ולראות האם קנאותו של הבעל אכן מבוססת. וכמו שכתב אבן עזרא במדבר ה' יג: "ואפילו עד אחד אין בה שתהיה חשודה בעבורו". אך חכמים שהבינו שבמצב כזה נשים רבות יגיעו לעלבון, בחשד בעלים קנאיים ועל לא עוול בכפן, קבעו במסכת סוטה דף ב' שצריך עדים שראוה מתייחדת עם החשוד לנאוף, כמו שכתב רש"י במדבר ה' יג: "ועד אין בה בטומאה אבל יש עדים לסתירה". ולא רק זה חידשו חכמים אלא כך אמרו שאם הבעל או האישה עיוורים או חיגרים לא תשתה האישה מהמים המרים, והוא אומרם סוטה דף כז: "כשם שאם הוא (הבעל) סומא לא היה משקה (מים המרים) דכתיב: 'ונעלם מעיני אישה' כך אם היא היתה סומא לא היתה שותה. רב אשי אמר כשם שחיגרת וגידמת לא היתה שותה דכתיב: 'והעמיד הכהן את האישה לפני ה' ונתן על כפיה ' כך הוא אם היה חיגר או גידם לא היה משקה". ותן דעתך על לימודי חז"ל שהם מוזרים מאוד. וכי התכוון הכתוב "ונעלם מעיני אישה", שאם הוא עיוור אינו משקה אותה? וכן כשאמר הכתוב "ונתן על כפיה" התכוון שאם האישה גידמת לא תשתה מהמים המרים?
כדי להבין שחז"ל עסקו בדקדוקי דקדוקים שאינם תואמים שכל ישר ראה את דיונם מהו הזמן שאישה סוטה צריכה להתייחד עם המאהב שלה.
ראה עוד את תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי שחי בסוף בית שני במסכת סוטה פרק ט' משנה ט': "משרבו המנאפים פסקו מים המרים ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקן שנאמר: 'לא אפקוד על בנותיכם כי תזננה ועל כלותיכם כי תנאפנה". וכי משום שהמנאפים מתרבים זו סיבה להפסיק את מים המרים שהם מן התורה? אלא שהגמרא בסוטה מז ע"ב מסבירה שהמים המרים בודקין את האישה רק כאשר הבעל נקי מעוון ניאוף ועכשיו שהבעלים מנאפים אין טעם להשקותה שהמים המרים לא יבדקו. והרמב"ם (בהלכות סוטה פרק ג' הלכה יז) מבאר: "אם בעל בעילה של איסור אין המים בודקין את אשתו וכו' ומוציא לעז על מי סוטה שאשתו אומרת לאחרות שזינתה ולא בדקו בה המים והיא לא תדע שמעשי הבעל גרמו שלא בדקו בה". וראה איך תיכף ומיד מעשי הניסים של השקאת מי סוטה נפלו בבור. שהרי תמיד יטענו המאמינים לדברי הניסים שהסיבה שלא קרה לאישה הסוטה מאומה הוא משום שיש עוון נסתר של הבעל. והנה תירוץ מוכן ומזומן תמיד לכך שאין המים המרים משפיעים בכלל.
איננו יודעים מהם המחקרים הספציפיים אודות פרשת הסוטה שקראת, אבל בדרך כלל מחקרים אקדמיים העוסקים בספרי המקרא מצטטים פרשנות מסורתית (יהודית או נוצרית) של פרשה זו או אחרת, גם אם מחבר הפירוש עצמו חולק על הפרשנות הזאת, וגם אם אין לה יסוד ברור במקרא עצמו (כגון החיוב של נוכחות עדים בשעת התראת הבעל באשתו ובשעת התייחדותה עם הגבר שנאסר עליה). מצד שני, אין שום הכרח שחוקרי המקרא יסכימו עם הפרשנות המופיעה בדברי חז"ל, אם יש להם יסוד לחשוב שפרשנותם הולמת יותר את משמעותו של הטקסט המקראי.
בברכה,
דעת – אמת