שלום פלוני,

חז"ל שהתפלפלו והגו הגדרות מהו חמץ ומהו אינו חמץ מלבם הגו. לא היה באמתחתם מעבדה לבדוק את המרכיבים הכימיים של תערובות. לא זאת אף זאת הם לא התכוונו לבדוק אלא הכל מתוך משא ומתן בדו הלכות. לכן איני רואה טעם לעמת ולאמת דבריהם בנושא זה.

מספיק להציג את דבריהם שלהם כדי להיווכח שהבל המה.

אתחיל מהמקרא עצמו שממנו משתמע שהגדרת החמץ אינו כדבריהם.

הנה הפסוק האוסר להקריב מנחת חמץ במקדש מנמק את האיסור כך: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהֹוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַש ׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהֹוָה" (ויקרא, ב; 11)

משמע, כך לפי המקרא, העיסה מחמיצה מחמת השאור והדבש. וכך כתב אבן עזרא : "שאור הוא המחמיץ, גם כן הדבש". בניגוד לפסק השולחן ערוך שהדבש דינו כמי פירות ואינו מחמיץ: "חטה שנמצאת בדבש או ביין וחומץ מותר" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תסב, סעיף ו ). עוד משתמע מפסוק זה שתערובת מים בקמח בלבד אינה מחמיצה אלא אם כן נותנים בה שאור או דבש.

לפי דברים אלה תובן היטב הדרישה להשבית שאור דווקא ולא חמץ: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶש" (שמות, יב; 15 )

כי כשאין שאור אין חמץ. משמע, בצק מקמח ומים ללא שאור אינו מחמיץ.

דבר נוסף, מהמקרא משתמע שהזמן הלוקח לבצק להחמיץ אינו כדעת חז"ל שסברו שזמן ההחמצה 18 דקות בלבד.

הרי הכתוב מעיד שבני ישראל יצאו עם בצק מוכן והלכו מרעמסס עד סוכת ועדיין הבצק לא החמיץ. הנה כך נכתב: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ … וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף… וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ" (שמות, יב; 34-39).

חשוב בעצמך כמה זמן לוקח לציבור המונה כמה מליונים ללכת מרעמסס לסוכות ועדיין הבצק לא החמיץ. ויתירה מכך רש"י והמדרש סוברים: "מרעמסס סכתה – מאה ועשרים מיל" (כמובן שהמאמינים, האוחזים בהבליהם בכל מחיר, יטענו שאלוהים נשא את העם על כנפי נשרים והם הגיעו בפחות מ- 18 דקות).

הרי לך שהמקרא סותר דעת חז"ל בשלושה דברים:

1. אין תערובת קמח במים מחמיצה אלא אם כן יש בה שאור או דבר אחר שדרכו להחמיץ .

2. דבש גורם להחמצה בניגוד לדעתם שדבש דינו כמי פירות ואינו מחמיץ.

3. הזמן הלוקח לבצק להחמיץ הוא יותר ממרחק הליכה מרעמסס לסוכות., אף אם ניתן בו שאור [כי רק עם שאור הוא מחמיץ כפי שכתב אבן עזרא: "הנה הבצק שהוציאו ממצרים היה בו שאור, ולא אפוהו עד שחנו בסוכות" (שמות, יב; 39)].

עכשיו אתייחס לדברי חז"ל עצמם כדי להראותך שאין הם פוסקים הלכה בתאום עם הפעולות הכימיות של תערובות למיניהם. אלא קבעו פרטי פרטים ודקדוקי דקדוקים של הגדרות "חמץ" כפי שהבינו את המציאות. נחלקו בניהם בהגדרות אלה וקבעו הלכה מבלי ללכת למעבדה.

חכמים קבעו שרק חמשת מיני דגן מחמיצים אך אורז אינו מחמיץ. ואילו לדעת "רבי יוחנן בן נורי: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חימוצו כרת" (פסחים לה ע"א).

והרמב"ם שפסק כדעת חכמים כתב: "אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה שאין זה חמוץ אלא סרחון ". (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פרק ה, הלכה א ). משמע יש מציאות של עיסה מקמח אורז שתופח האחד סובר שזה חמץ והשני סובר שזה סרחון איש איש והגדרתו.

ראה עד היכן הבליהם מגיעים: אביי החכם התלמודי קבע שאין לקלות בפסח שתי שיבולי חיטה זה לצד זה מחשש שיטוף נוזל החיטה לחיטה הסמוכה לה ויחמיצנה.

שאל אותו בר פלוגתא שלו – רבא – : לשיטתך גם שיבולת אחת אסור לקלות שמא יטוף נוזל החיטה שבראש השיבולת לחיטה שמתחתיה. לכן הכריע החכם רבא שאין מי פירות מחמיצים ולכן מותר לקלות חיטים בפסח אף אם נוטף נוזל החיטים זה לזה שדינם כמי פירות ואינם מחמיצים (פסחים מ ע"א).

הרי לך, חכם אחד טוען מי פירות מחמיצים והאחר טוען לא מחמיצים הכל לפי גחמתם ללא נימוק עובדתי או בחינה דקדקנית.

מדבריי לעיל ברור שאין טעם לבדוק במעבדה. גם אם הכימאי יטען שתערובת מי פירות מחמיצה יטענו המאמינים שזה "סרחון" כפי שאמרו על בצק אורז.

וכך הלאה דברי דמיון וגחמה הגורמים למאמינים להשקיע מרצם וכוחם במשך שבעה ימי הפסח כאילו בדברי אלוהים חיים עסקינן.

בברכה

דעת -אמת