שלום דויד

האמונה היא נטייה מהתפעלות הנפש החושקת בערפל בנסתר ובדמדומים לכן המאמינים, כדי לשמר הבליהם מרחיקים עדותם לשדים, מלאכים וכשפים.

לפני שאפרט את דעתו של הרמב"ם אומר שהתעוזה לחשוב באה מהאדם עצמו ואיני מכיר "רעיון" לגרום לאדם להעיז לחשוב.

את תשובתי אחלק בצורה הבאה:

1. אראה שהרמב"ם נשען על תבונתו יותר מאשר כתבי הקודש.

2. לדעת הרמב"ם יש שלוש מקורות ידיעה על הטבע ואלוהים; התבונה, הניסיון החושי וכתבי הקודש.

3. היות והתבונה והניסיון אינם מאשרים כשפים ושדים אין לקבל אותם כאמת טבעית.

1. הרמב"ם שם את התבונה כמקור מועדף להכרת האדם את הטבע ואלוהים. לדידו ידה של התבונה על העליונה אף מכתבי הקודש; היכן שהתבונה סותרת את כתבי הקודש יש לשבש ולסרס את הכתובים ולהתאימם לתבונה.

וכך כתב בספרו מורה נבוכים (חלק שני פרק כה): איני דוחה את הדעה שהעולם קדמון בגלל כתבי הקודש שמורים על בריאה יש מאין. כי אם התבונה הייתה מסיקה שהעולם קדמון הייתי מפרש את הפסוקים, המורים על בריאת העולם, כמלמדים שהעולם קדמון. כי שערי פירושים לא ננעלו וכשם שפירשנו את הפסוקים המורים על היות האלוהים גשמי כמלמדים שאלוהים אין לו גוף ולא דמות הגוף כך היינו יכולים לפרש את הכתובים כמלמדים שהעולם קדמון.

[ לשון המקור: "דע כי אין בריחתנו מן המאמר בקדמות העולם מפני הכתובים אשר באו בתורה בהיות העולם מחודש, כי אין הכתובים המורים על חידוש העולם יותר מן הכתובים המורים על היות השם גשם, ולא שערי הפירושים סתומים בפנינו ולא נמנעים לנו בענין חידוש העולם, אבל היה אפשר לנו לפרשם כמו שעשינו בהרחקת הגשמות, ואולי זה היה יותר קל הרבה, והיינו יכולים יותר לפרש הפסוקים ההם ולהעמיד קדמות העולם, כמו שפירשנו הכתובים והרחקנו היותו יתברך גשם"].

2. לדעת הרמב"ם שלושה מקורות ידיעה על הטבע ואלוהים – התבונה, החושים וכתבי הקודש, וכל מי שיסבור דעה מהדעות שאינה מבוססת על אחת משלושת המקורות עליו נאמר "פתי יאמין לכל דבר":

"דעו רבותי, שאין ראוי לנו להאמין אלא באחד משלושה דברים:

הראשון – דבר שתהיה עליו ראייה ברורה מדעתו של אדם, כגון חכמת החשבון והגימטריאות והתקופות.

והשני – דבר שישיגו האדם באחד מחמשת ההרגשות, כגון שידע בודאי שזה אדום וזה שחור וכיוצא בזה בראיית עינו, או שיטעם שזה מר וזה מתוק, או שימשש שזה חם וזה קר, או שישמע שזה קול צרוד…

והשלישי – דבר שיקבל אותו האדם מן הנביאים ומן הצדיקים.

וצריך לבעל דעה לחלק בדעתו ובמחשבתו כל הדברים שהוא מאמין בהם, ויאמר זה האמנתי בו מפני הקבלה, וזה האמנתי בו מפני ההרגשה, וזה האמנתי בו מפני הדעה. וכל מי שיאמין בדבר אחר, שאינו משלושת המינים האלו עליו נאמר: "פתי יאמין לכל דבר" (אגרות הרמב"ם, אגרת אל חכמי מונטפשליר על גזירת הכוכבים, הוצאת שילת).

היות והרמב"ם, הסיק מתוך תבונתו שתכלית האדם היא ידיעת האמת שהיא ידיעת האלוהים הוא שלל קיום מצוות לצורכי האדם. לדעתו קיום המצוות הם פעולות לעבודת האל ולא ההפך שהאל יספק צרכי האדם. לכן יצא בבוז ולעג נגד האנשים המוסיפים במזוזה שמות מלאכים כדי לשמור על הבית ואלו דבריו: "אלו שכותבין מבפנים [למזוזה] שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטיפשים לא די להם שבטלו המצווה אלא שעשו מצווה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם" (רמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ה, הלכה ד)

לכן את המדרש המורה כאילו מלאכים שומרים את מקיימי המצוות פירש "שהמלאכים" אלו המצוות. הנה במדרש נאמר: "חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם, עושה אדם מצוה אחת הקב"ה נותן לו מלאך אחד לשמרו שנאמר חונה מלאך ה', עושה שתי מצות הקב"ה נותן לו שני מלאכים לשמרו…" (שמות רבה (וילנא) פרשה לב)

ואילו הרמב"ם כתב שהמצווה עצמה היא המלאך: "כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצם" (רמב"ם, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה, פרק ו, הלכה יג ).

מתוך דברים אלה, שהתבונה והניסיון הם המדריכים את האדם, הוציא הרמב"ם ספר רפואה המסתמך על הרופא הרומי גלנוס והתעלם מסברותיהם של חז"ל שהציעו רפואות לא מתוך ניסיון ותבונה.

לכן הרמב"ם שלל רפואה הנהוגה בזמן חז"ל נגד כלבת וקבע:

ואין הלכה כר' מתיה בן חרש שהתיר להאכיל את האדם ביום צום כפור יותרת כבד [סרעפת] של כלב שוטה אם נשך, מפני שאינו מועיל אלא בדרך סגולה. וחכמים אומרים אין עוברין על מצוה אלא ברפוי בלבד שהוא דבר ברור שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים אותו, אבל הריפוי בסגולות לא, לפי שענינם חלוש לא יחייבהו ההגיון, ונסיונו רחוק, והיא טענה מן הטוען בה, וזה כלל גדול דעהו" (פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת יומא, פרק ח, משנה ד ).

.

ראה דבר מעניין. הרמב"ם בפסקיו מתיר להשתמש ברפואות שבימינו נחשיבם כמיסטיות בניגוד לדעתו כפי שציינו לעיל: "יוצא אדם [ביום שבת] …בסלע שעל הצינית ובביצת החרגול ובשן השועל ובמסמר הצלוב, ובכל דבר שתולין אותו משום רפואה והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל " (רמב"ם, הלכות שבת, פרק יט, הלכה יג ).

ומדוע ציין הרמב"ם " והוא שיאמרו הרופאים שהוא מועיל" את זה הוא מסביר בספרו מורה נבוכים:

. "כל מה שיגזרהו העיון הטבעי הוא מותר וזולתו אסור… ואל יקשה עליך מה שהתירו מהם במסמר הצלוב ושן השועל, כי הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים בהן שהוציא אותם הנסיון והיו משום רפואה…כי כל מה שנתאמת נסיונו באלו אע"פ שלא יגזרהו ההיקש הוא מותר לעשותו, מפני שהוא רפואה…והעלה בידך אלו הנפלאות ממאמרי זה אתה המעיין ושמרם כי לוית חן הם לראשך" (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק לז).

משמע, אדם צריך לנהוג ברפואות על-פי הרופאים בזמנו כפי הבנתם וניסיונם. וחז"ל ואמונותיהם בעניין זה אינם מעלים.

עכשיו אתייחס למיסטיקה היהודית כפי שבאה לידי ביטוי בתלמוד והרמב"ם שוללה.

" ממה שראוי שתדעהו, שהפילוסופים השלמים אינם מאמינים בטליסמאות [אסטרולוגיה], אלא צוחקים מהם ומאלה החושבים שיש להן השפעה. …רוב בני האדם ואולי כולם מרומים בהם תרמית גדולה מאד, ובהרבה דברים מסוגם, ויחשבום דברים אמיתיים, ואינם כך. עד שהטובים החסידים מאנשי תורתנו חושבים שהם דברים אמיתיים אלא שהם אסורים בגלל התורה בלבד, ולא ידעו שהם דברים בטלים כוזבים שהזהירה מהם התורה כמו שהזהירה מהשקר. והם דברים שזכו לפרסום רב אצל האומות…והיו מגדלים את הכוכבים ומייחסים להם פעולות שאינן להם, והם אשר יסדו את גזירת הכוכבים והכישוף והלחשים והורדת הרוחניות ושיחות הכוכבים והשדים והקסם והניחוש לכל ריבוי מיניהם, ודרישת המתים, והרבה מאלה הענינים אשר שלפה התורה האמיתית חרבה עליהם וכרתה אותם, והם שורש עבודה זרה וענפה…ואלה הדברים כולם אשר בדו הצאבה אין מהם בפילוסופית יוון לא מעט ולא הרבה. וכבר הארכתי גם כאן, אבל בענין של תועלת ותיקון אמונה, לפי שהאמונות התפלות של בני אדם בכוכבים ובטליסמאות אינן מעטות, וכבר נטשו בהן את התורה לגמרי בהאמינם באמיתותן" (פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת עבודה זרה, פרק ד, משנה ז ).

.תן דעתך שהרמב"ם משבח את הפילוסופים כלומר, התבונה ולועג לאנשי האמונה.

כמו כן פסק בספרו משנה תורה:

"ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו', כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלהיך" (רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים, פרק יא, הלכה טז ).

עד כאן ביאור דעתו של הרמב"ם ביחס למיסטיקה.

וככלל, דעתו של הרמב"ם על ענייני המדע הוא על-פי המתודה המקובלת אצל המדענים והפילוסופים בכל דור ודור שמסקנתם נובעת מכוח התבונה והניסיון וזהו אומרו:

"ולא תבקש ממני שיסכים כל מה שזכרוהו מעניין התכונה למה שהעניין נמצא, כי החכמות הלמודיות היו בזמנים ההם חסרות, ולא דברו בהם על דרך קבלה מן הנביאים, אבל מאשר הם חכמי הדורות בענינים ההם, או מאשר שמעום מחכמי הדורות ההם, ולא מפני זה אומר בדברים שאמצא להם שהם מסכימים לאמת שהם בלתי אמתיות או נפלו במקרה, אבל כל מה שאפשר לפרש דברי האדם עד שיסכים למציאות אשר התבאר מציאותו במופת, הוא יותר ראוי באדם המעולה המודה על האמת לעשותו" (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק יד ).

לאחר שתעיין בדבריי ותסכים עימהם, גש לחבריך הדתיים ושאלם:

כיצד הם מתייחסים לדעתו של גדול הפוסקים וההוגים שקם ביהדות – השולל את דעת חז"ל ואף את כתבי הקודש כשהם נוגדים את התבונה והניסיון.

בברכה

דעת – אמת

הרמב"ם אמר להאמין גם לכתבי הקודש (אחד מהשלושה דברים) ששזה כולל הגמרא.

הגמרא אומרת שיש שדים.

הרמב"ם האמין בשדים – מ.ש.ל.

שו"ת רדב"ז (ר' דוד בן זמרה, המאה ה-16, ישראל) חלק ה סימן סג:

שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ביומא על מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר הכבד שלו לפי שאין מרפא אלא בסגולה וז"ל "וחכמים סוברים כי אין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד" ור"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאים בסגולתן אסור כי כחם חלוש אינו מצד הדעת וכו' ואילו אנן קי"ל יוצאים בביצת החרגול ובשן השועל ובמסמר הצלוב וכתבן הרב ז"ל פי"ט מהלכות שבת, ואלו אינם מרפאים אלא בסגולה:

תשובה לא קשיא כלל, דכל מה שיוציא אדם בשבת לרפואה דרך מלבוש הוא ואין כאן איסור שבת ואין באלו אלא משום דרכי האמורי וכו' דבר שהוא לרפואה אעפ"י שרפואתו בדרך סגולה אין בו משום דרכי האמורי ומותר. אבל לחלל השבת או לאכול דבר האסור – אם הוא מרפא בטבע מותר, אבל אם מרפא בסגולה אסור, לפי שכוחם חלש כמו שכתב הרב ז"ל. והכי אמרינן בהדיא בגמרא שכל דבר שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. וכיון דטעמא דהיתירא משום דלרפואה קא מכוין, מה לי שירפא אותו דבר בטבע או בסגולה מ"מ רפואה היא אפי' שהיא רפואה חלושה. אבל לחלל שבת או להאכיל לחולה דבר האסור מן התורה כגון חצר הכבד של כלב שוטה אסור כיון שאין רפואתו אלא דרך סגולה.

כלומר שהרדב"ז אומר שאין שום איסור להתרפא בכל סגולה שהיא משום דרכי האמורי. האיסור היחיד יכול להיות אם הרפואה הזו כוללת גם איסור אחר כגון אכילת איסור או מלאכה בשבת – ואז אין לעשות כן. לגבי השן של השועל – הרי שהאיסור היחיד שיש פה הוא הוצאה מרשות לרשות, אבל מכיון שזה דרך מלבוש זה מותר מן התורה והחשש הוא רק מדרבנן שמא ישכח ויטלטל, וכיון שזה לרפואה – אין לאסור.