15 שנים • Anon לפני זמן מה קראתי מאמר על השורשים ההיסטוריים של חג הפסח הבא עלינו לטובה. זכור לי שנאמר שם שמנהג ביעור החמץ נתפס באופן אלגורי ומשווה לישראל שביום מן הימים יבערו את כל אויביהם ושונאיהם (כולל "מומרים") באותה הדרך ממש שמבערים את החמץ. למצער כבר לא זכור לי איפה עליתי על זה, אני יכול לבדוק אומנם אבל זה יקח לי זמן למצוא, וסתם חשבתי שזה יעניין את הקוראים לדעת את זה. במידה וזה נכון כמובן – ואת השאלה הזו אני מפנה אל ירון – האם אתה יכול לכוון אותי אל המקור של הרעיון הזה על ביעור החמץ? תודה (העניין הזה של שחיטה המונית שכיח מאוד, אם מסתכלים על שירתו של הפייטן הארץ ישראלי ייני, הוא מתאר את הבגדים של האל כמלאים בדם של אויבי ישראל, גורל שמצפה לכל ה"גוים" החוצפנים, ולכל ה"כופרים" וה"אפיקורסים" שממרים את מצוות חכמי ישראל, כלומר, הרבנים),
G.G Ashwood
צוות
אנשי הדת היהודית תופסים את אמונתם כאמת אבסולוטית, כדת היסטורית שאלוהיהם התגלה אליהם ביום מסוים (ו/ז בסיוון) ודרש מהם ציות טוטלי.
חייהם הם אלגוריה של כוחות עליונים. ירושלים של מטה היא בעצם המטאפורה של ירושלים של מעלה.
העמים השונים נמשלים לכוחות עליונים הנאבקים בניהם – הטובים נגד הרעים.
העם היהודי מסמל את הטוב שבעליונים ואילו שאר העמים את הצד האחר (הסיטרא אחרא).
למעשה הם חיים את האידיאה וההמשגה שיצרו כממשות ואילו חיי הטבע הממשיים אינם אלא קליפה של המהות האידיאית.
את אידיאת הרעים המשיגו במונחים רבים; עמלק, עשיו, אדום, ערב רב, שאור, חמץ וכיוצא בזה.
כבדרך אגב אעיר, לאדם בכלל יש יכולת המשגה עד ששוכח הוא את הפיזיות הפשוטה של העצם שאותו המשיג.
ראה למשל את קיר האבנים שבנה הורדוס הרשע. לימים לאחר שנחרב הבית – והכל מודים שאין לבית זה (ששימש בית מטבחיים לעוברי עברות) שום תועלת ממשית בעידן הנאורות אלא ההפך. אף על-פי-כן רוב ניכר (96 אחוזים) של היהודים אזרחי מדינת ישראל אינם מוכנים לוותר על אוסף אבנים זה תמורת שלום מלא.
כך ממש אנשים, שאידיאה של אבנים הפכה בנפשם לסמל קיומם וזהותם מוכנים להמשיך להרוג ולהרג, למרר חייהם של אחרים ושל עצמם ובלבד לא לוותר על המושג.
כך גם אנשי הדת שכל חייהם; בקומם, בשוכבם ובלכתם בדרך אינם אלא חיי עליונים. לומדים הם דיני שור שנגח את הפרה ומדמיינים שלומדים "תורת חיים", מתפלפלים בדיני גודל האבן שמותר לקנח בה את פי הטבעת ביום שבת ומרגישים כאילו עוסקים ברוחניות נשגבה.
נחזור לענייננו, אנשים המורגלים לחשוב באידיאות, בקטגוריות ובתגיות אינם יכולים לחשוב באופן טבעי ואי אפשר שיגיעו להבנה אמיתית שבני אדם הם בני אדם – זהו. היתר הכל מלבושים.
לכן היהודים הדתיים לעולם לא יקבלו את האחר בצורה שווה, אלא יתייחסו אליו כמייצג כוחות רוע הנמצאים בעליונים.
לכן תמצא ביטויים כגון: "בידוע שעשיו שונא ליעקב" הגויים שונאים את היהודים כמשקפים את המציאות של כוחות העליונים שהאנשים כאן בעולם הזה הם נמשל להם. כשממשיגים את האחר כעשיו כלומר, משהו רע, לעולם לא ניתן לגישור. אפילו אם האחר יתנהג כאוהב יאמרו עליו: "בידוע שעשו שונא ליעקב אלא נהפכו רחמיו באותה שעה" (ספרי במדבר, פיסקא סט).
את היהודים, המחטיאים את הרבים, המשיגו כ"ערב רב".
"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס…וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם" (שמות, יב; 37 ).
ערב רב אלה הגרים שהחטיאו את בני ישראל לעשות את העגל. מכאן הדרך קלה, להמשיג את הרע היוצא מקרב היהודים –כופרים – כערב רב.
מחבר הזוהר המשיל את החמץ לשאר העמים ואת השאור ליהודים המחטיאים "הערב רב".
וכך אומר מחבר הזוהר בתרגום חופשי: "יש לבער חמץ שהוא עבודה זרה, שרי מעלה הממונים על העמים נקראים "אלוהים אחרים" אלהי נכר, חמץ ויצר הרע.(זוהר, כרך א, פרשת ויחי, דף רכו, עמוד ב )
היהודים החוטאים – הערב רב – הם הגורמים שהגלות תמשך משום שהערב רב הם "השאור" שבעיסה כמו שאמרו חז"ל ""מי מעכב? שאור שבעיסה מעכב" שהערב רב דבקים בישראל כשאור בעיסה. אבל אומות העולם אינם אלא כמוץ אשר תדפנו רוח (רעיא מהימנא, פרשת פנחס).
מה שחשוב לתת עליו את הדעת, מדינת ישראל הוקמה כבית לאומי לעם היהודי כלומר, מתוך הבנה שכל בני האדם שווים ואין בין זה לזה אלא שינוי תרבות.
והנה הלכו המנהיגים של מדינתנו ונתנו לגיטימיות ממסדית לאנשים החושבים במושגים של עולם ישן: אני והאחר, הצד הטוב והצד הרע כמושגי מהות שאינם ניתנים לשינוי.
ולא רק מוסד רבנות אלא מערכת חינוך ההולכת וגדלה שתינוקות בית רבן סופגים מונחים של בידול וחשיבה של קטגוריות מיסטיות תוך התעלמות מהטבע עצמו – האדם.
בברכת חרות מכבלי הדת
דעת-אמת
