שלום אליצור,

טבעי הדבר, שאתה כאיש דתי, יפריע לך לקרוא דברי ביקורת נוקבים.

אך עליך, אם הקידמה וברור האמת חשובים לך, לבדוק ולהתבונן במערכת האמונות והחוקים שאתה חלק מהם.

חז"ל הונו את ההמון כדי להצליח להשליט את תקנותיהם. יתכן שנוהג זה היה נכון לשעתו אבל בימינו הוא נזק.

אנחנו בעידן שצריך להשתחרר מכבלי הדת המחזירים אותנו אחרוה.

צריך להשתחרר מתקנות ששעתן, יפה או לא יפה, לזמנים עברו ובימינו אין בהן רלוונטיות עד שאי אפשר לומר עליהן טוב או רע. הם פשוט נטולי ערך.

הדבר דומה לדחיפת העז מצוק ההר למותו ביום כיפורים, כדי לכפר על עוונות בני ישראל – אקט שהכל מודים שאינו שייך לזמננו – עבר זמנו בטל קורבנו.

אתן לך דוגמה, להונאה והפחדת חז"ל את הבריות, כדי שיקיימו את תקנת נטילת ידיים.

חז"ל תקנו ליטול ידיים לפני אכילה – כנראה שהמקור לתקנה זו קשורה לדיני טומאה וטהרה שנהגו. אלא שנוהג טומאה וטהרה פסק ומשום מה חז"ל רצו שהבריות ימשיכו בריטואל זה לכן כתבו טעמים שונים להמשך זה :

טעמים שונים נתנו חז"ל לתקנת "נטילת ידיים":

אחד – מפני סרך תרומה והיינו כיון דידיים עסקניות הן ונוגעות בכל דבר ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים, קודם אכילת תרומה, כדי שלא יטמאוה בנגיעתן וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה. גזרו גם כן על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שייטול ידיו וגם עכשיו – שאין הכהנים אוכלים תרומה מפני הטומאה – לא בטלה תקנה זו, כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בהמ"ק במהרה בימינו לאכול בטהרה.

שני – ועוד טעם לתקנת נטילה משום נקיות וקדושה וסמכו בגמרא (ברכות נג ע"ב) על הפסוק: "והתקדשתם והייתם קדושים" (משנה ברורה, סימן קנח, ס"ק א).

שלישי – כי מצווה לשמוע דברי חכמים (חולין קו ע"א) .

רביעי – מצווה לשמוע לדברי החכם רבי אליעזר בן ערך שדרש: 'וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים', אמר ר"א בן ערך: מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה (חולין קו ע"א).

עינך רואות שנטילת ידיים : "להרגיל את העם היהודי לקראת בניין בית המקדש" זהו טעם מביש ומעורר השתאות. כל כך הרבה טרחה, דקדוקי הלכה למכביר ושפיכת אנרגיות אינטלקטואליות על פלפול נטילת הידיים – והכל לשם עתיד מדומיין.

כשחז"ל נוכחו לדעת שטעמים לנטילת ידיים קלושים למדיי החליטו להפעיל את סמכותם ללא נימוק: " מצווה לשמוע לדברי חכמים".

והיות והציבור לא בקלות קיבל "תקנה" זו, כעדות התלמוד שחכמים החרימו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים; וכשמת – שלחו בית דין והניחו אבן גדולה על ארונו, ללמדך: שכל המתנדה ומת בנדויו – בית דין סוקלין את ארונו" (ברכות יט ע"א).

משמע, תקנותיהם התקבלו לאחר שהמנהיגים ביזו את כבודם של המפקפקים בדבריהם; בחייהם ובמותם.

ולא הסתפקו בכך אלא שהשתמשו "בחסדי אבות" ובמיתולוגיה של המלך שלמה כאילו הוא תיקן תקנה זו: "בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה: 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" (שבת יד ע"ב).

והחרו החזיקו בהפחדת הבריות: תנא: שלושה דברים מביאין את האדם לידי עניות, ואלו הן: המשתין מים בפני מטתו ערום, ומזלזל בנטילת ידים, ושאשתו מקללתו בפניו" (שבת סב ע"ב).

וכן: "כל האוכל לחם בלא נטילת ידים – כאילו בא על אשה זונה" (סוטה ד ע"ב).

וכן: "כל המזלזל בנטילת ידים נעקר מן העולם" (סוטה ד ע"ב).

ללמדך כיצד חז"ל הטמיעו את תקנת נטילת ידיים כדי שהבריות יכניסו את הריטואל ללבם. הם הפחידו בעונשים ובחרמות כל מי שאינו נוטל ידיים. וכדי לחזק את תקנתם תלו את התקנה בשלמה המלך . הונאה זו כאילו תקנתם החדשה עתיקת יומין בצרוף הפחדות הצליחה להונות את הבריות עד עצם היום הזה. והם עוסקים בנטילת ידיים לפני הסעודה כאילו בחולי אובססיה קומפולסיב עסקינן. במשך אלפיים שנה ציבור שלם נוהג ליטול ידיו – לא משום נקיות – אלא ככה סתם כדי לשמוע למצוות חכמים.

ולציבור זה אין בזמננו מוסד שיכול לשנות את התקנות כאילו נגזרו חייהם לריטואלים קפדניים כדי לחנכם לציות טוטלי ללא אפשרות לשינוי.

זו דוגמה אחת המהווה המחשה מדוע הציבור החרדי יאחוז בקרני אמונתו כדי לשמר את עברו, שאבד עליו הכלח, אף אם זה בא על חשבון הקידמה, הסקרנות, האושר והעונג.

בברכה

דעת – אמת