השאלה ששאלת היא שאלה חשובה, דווקא משום שהיא מוצגת בדרך כלל בניסוח מטעה. מוסר הוא דבר שאין לו קיום מחוץ לחברה אנושית. וחברה אנושית – כל חברה אנושית באשר היא – יכולה להתקיים לאורך זמן כקבוצה מובחנת רק אם בני האדם השייכים לחברה הזאת חולקים ביניהם תפיסות כלשהן בדבר מה שמייחד אותם לעומת קבוצות אנשים אחרות. התפיסות הללו מהוות חלק מתרבותה של כל חברה באשר היא ומועברות בדרך כלל מדור ההורים לדור הילדים, וחזור חלילה, בתהליך שנקרא חיברות (סוציאליזציה). לפיכך, יסודות תרבותיים בכל חברה אנושית נוטים להשתמר, במידה רבה, לאורך זמן (עם שינויים מסוימים).

החברה בישראל (טוב, לפחות החברה המגדירה את עצמה כיהודית) היא חלק מציוויליזציה גדולה יותר, שלצורך דיוננו ניתן לקרוא לה הציוויליזציה המערבית. הציוויליזציה הזאת הושפעה, מה לעשות, השפעה מכרעת מהתנ"ך – אם כי ההשפעה הזאת הונחלה לה לא על-ידי היהודים (לפחות לא במישרין) אלא על-ידי הכנסייה הנוצרית. לפיכך, אין פליאה שמרכיבים רבים של המוסר התנ"כי נתפסים בעיניהם של אנשי הציוויליזציה המערבית בני זמננו כמתקדמים ביחס למרכיבים מקבילים בתפיסותיהם המוסריות של עמים אחרים שחיו בזמן כתיבתם של ספרי התנ"ך (או זמן-מה מאוחר יותר, מבלי שהושפעו באופן ניכר על-ידי התנ"ך, כמו אנשי הציוויליזציה הסינית בתקופה סביב ראשית ספירת הנוצרים – בתקופה בה נכתבו חלק ניכר מהיצירות הקלאסיות של התרבות הסינית). אך העניין הזה, אין לו שום משמעות מזווית ראייה אובייקטיבית.

משל למה הדבר דומה? בדיונים התיאולוגיים בכמה עשרות השנים האחרונות נעשה תדיר שימוש במה שמכונה "העיקרון האנתרופי" (anthropic principle), לפיו העובדה שתנאי היסוד של המציאות הפיסית ביקום, החל מהקבועים הפיסיקליים הבסיסיים וכלה במקומו של כדור הארץ במערכת השמש הקובע את האקלים השורר בו, מתאימים להתפתחות של יצורים חיים ותבוניים (כלומר, בני אדם) מוכיחה שישות עליונה כלשהי (כלומר, אלוהים) תיכננה את יקומנו באופן כזה. כמובן, השגיאה שבטיעון הזה – ליתר דיוק, ההנחה הבלתי-מבוססת עליה הוא נשען – היא שההתפתחות של יצורים חיים ותבוניים עדיפה, מבחינה אובייקטיבית, על אי-קיומם של יצורים כאלה. (שים לב: מבחינה עקרונית, אפשר אולי להוכיח את העניין שיש לאלוהים בקיומם של יצורים חיים ותבוניים מתוך מקורות כתובים המיוחסים לגילויו או להשראתו – כגון התורה – אבל הוכחת תוקפם האלוהי של מקורות כאלה, אם היא אפשרית, מוכיחה ממילא את קיומו של האלוהים, והופכת את "העיקרון האנתרופי" לבלתי-נחוץ; וזה עוד בלי להיכנס לשאלה, האם העובדה שלדבר כלשהו יש ערך חיובי בעיני האלוהים הופכת את הדבר הזה לבעל ערך חיובי מבחינה אובייקטיבית.)

באופן דומה, אין שום יתרון אובייקטיבי למערכת מוסר אחת על-פני רעותה. אין זה אומר שאנו נתייחס בשוויון נפש לכל מערכת מוסרית באשר היא, אבל העניין הזה – שהוא בגדר עובדה מובהקת מכל זווית ראייה פסיכולוגית או חברתית – נובע במידה רבה מכך שאנחנו גדלנו לתוך חברה מסוימת ואימצנו, בתהליך של חיברות, חלק גדול מהערכים התרבותיים ומערכי המוסר המקובלים בה (ודאי שיש בידינו גם אפשרות לאמץ, מתוך בחירה חופשית פחות או יותר, גם נורמות מוסריות השונות מאלה שגדלנו עליהם, אולם נורמות מוסריות שאימצנו בניגוד לתהליך החיברות שעברנו בילדותנו יהוו בדרך כלל רק חלק קטן מהמערכת המוסרית הכוללת שאנו מקבלים על עצמנו). דרך אגב, העובדה הזאת גורמת לכך, שמבחינה סובייקטיבית עבורנו, כבני החברה המערבית בראשית המאה ה-21 לספירה, ה"פיגור" של מערכת המוסר התנ"כית אחרי זו המקובלת בציוויליזציה שלנו הוא משמעותי הרבה יותר מה"קידמה" של מערכת המוסר התנ"כית ביחס למערכות מוסר אחרות בתקופה המקבילה (או כאלה שהתקיימו מאוחר יותר, אך לא הושפעו מהתנ"ך). אין זה אומר שאנשי הציוויליזציה המערבית המודרנית יתנערו בהכרח מהאמונה במקורו האלוהי של התנ"ך – עובדה היא שמאות מיליונים מהם אינם מתנערים מאמונה זו – אבל הם יידרשו, בכל מקרה, למערכת מסובכת של פרשנות התנ"ך על-מנת "להתאימו" לחיים בציוויליזציה שלנו.

זוהי הנקודה העקרונית, והיא חשובה הרבה יותר ממניין טכני של הפרטים בהם המערכת המוסרית התנ"כית הייתה או לא הייתה "מתקדמת" יותר ממערכות מוסריות אחרות של התקופה המקבילה.

בברכה,

דעת- אמת