אמונה היא פעולה הבאה מתחום הרגש והנפש, כך כותב החזו"א בספרו אמונה ובטחון: "מדת האמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש".כלומר אינה מתחום התבונה והשכל.

כשאנו אומרים אמונה כוונתנו שהדברים מתיישבים בנפשנו.

וזה פלא גדול כי הנפש לא תמיד מיישרת קו עם התבונה.

ופעמים רבות התבונה היא שפחת האמונה כלומר אינה אלא כלי המשרת את הדברים שהנפש מקבלת וחושקת (אמונה).

תחושה זו הבאה ממקור הנפש יכולה להיות תחושה של ודאות מוחלטת, אף שאין לה סימוכין ותימוכין ממקור התבונה. וגם ההפך, נפשו של אדם יכולה למאן לקבל דברים (להאמין) אף שהשכל מחייבו – זאת הסיבה שההומניסט האיטלקי גוויצ'ארדיני הגדיר אמונה כך: "להאמין – פירושו לדבוק בכל מחיר בדברים שאינם מתקבלים על הדעת". כלומר תחושת הודאות כל כך גדולה עד שאינה משגיחה בתבונה.

כלומר, אמונת המאמין היא עוצמתית, ודאית וחזקה יותר מאשר המבין בשכלו בלבד.

מכאן תבין כשאדם דתי אומר "אני מאמין" כוונתו לומר שהוא מקבל את הדברים באופן ודאי ללא תלות בתבונה. רצוי, כמובן, שהתבונה תתאים לאמונתו אך אם יש סתירה הוא יאגור את כל כוחותיו כדי להתאימם לאמונתו או שיבטל את כוחה של התבונה. ויתירה מכך, כוונתו גם ליישם אמונתו זו. כי אמונה ללא מעשים חסרת משמעות.

מדבריי דלעיל מובהר שהרוצה לבקש את נשוא אמונתו של אדם דתי עליו ללכת לטקסטים המקודשים לו, אשר מקבלם ללא בחינה תבונית אלא מקבלם בנפשו כדי לעשותם. והמציית, בין שתואם לתבונה בין לאו, הוא המאמין.

המטיל דופי באמונתו, משמעותו שאין ודאות בנפשו שהדברים נכונים. ראה דברינו "בפרשת וארא" על אמונת בני ישראל ביהוה. אם כך, הסובר שאמונה היא דבר הנתפס ב"ערבון מוגבל" – ותמיד היא מוטלת בספק משום שאין מקורה בתבונה – אינו מבין את אמונת האדם הדתי. אין למאמין הדתי ספקות בנשוא אמונתו – לפחות כך הוא נדרש – משמע, האמונה היא עבורו האמת ההכרתית המוחלטת ואין מקום לצד אחר.

הבעיה במציאות זו, שאנשים מנהלים אורחות חייהם על-פי הנפש ללא תלות בשכלם ותבונתם, שכל דת תטען לודאות ולאמיתותה המוחלטת מבלי לתת מקום לאחרת – וזהו זרע הפורענות. עיין מאמרנו "העם היהודי הוא העם הנבחר".

ומי שהכריע שתבונתו היא תקבע את הנורמות והחוקים לקיום החברה (הנאורות), הרי שיבין שכל דבר שמקורו ברגש (כמו אמונה) יש לתת חופש וחירות לקיימם מבלי לכפותם על האחר. כי לאמונה, אף שהיא ודאית למאמין, היא אינה משותפת לכל הבריות כפי שהתבונה משותפת לכל הבריות ללא הבחנה של דת, תרבות, מין…

וזהו כוחה של התבונה על פני האמונה: התבונה משותפת לכולם האמונה שייכת למאמין בלבד, אף שהיא ודאית לו.

לכן מדינת ישראל שחוקיה מבוססים על התבונה חייבת להפריד את הדת מהמדינה. ולתת לכל אחד להאמין ככל העולה על רוחו מבלי לכפותו על האחר.

כי כשאלה יעלו לשלטון יכפו את אמונתם על כל היהודים. כי הטקסטים המקודשים להם דורשים זאת מהמאמין. וכבר אמרנו שהמאמין הוא המציית לנשוא אמונתו.

לא ייתי ולא איחמיניה – שלא יעלו לשלטון.

בברכה

דעת – אמת

לעצם העניין, נראה לי שכותב המאמר צודק לשיטתו – אם הקמת המדינה הזאת היא כפירה בדת היהודית , למה שהמאמין יבכה עבור מי שמת בשביל פשע נגד ההלכה?

אני כואב מאד את הטרגדיה של משפחת רמון ומבחינתי האב והבן נהרגו בשליחותי ובשמי אבל (כמו בכל תחום אחר) אינני רותם את הקב"ה לעזרי לא משום שאני ממעיט בערכם של אסף ואילן רמון אלא מכיוון שאינני מגזים בערכי שלי ומי שנהרג למען הגנת המדינה שלי לא נהרג בהכרח בשליחותו של בורא העולם בכבודו ובעצמו.

עדו