דרכם של המאמינים לתת קרדיט לאלוהיהם למרות "בטלנותו" היומיומית.

את ביקורתך על הדת גם הם יודעים לעשות כלפי אמונות זרות אבל לא כלפי עצמם.

כשגדעון, שופט ישראל, הרס את מזבח עובדי הבעל וכרת את האשרה, מאמיני הבעל רצו לנקום בגדעון וביקשו מאביו, יואש, להסגיר את בנו והוא השיבם: "הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל אִם אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ? אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת עַד הַבֹּקֶר. אִם אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ" (שופטים, ו; 31). וזה נוהג רווח בקרב הוזי האמונה ששומרים על אלוהיהם יותר מאשר אלוהיהם שומר עליהם.

אם תתבונן היטב תמצא שאלוהיהם נוהג כמעשה הפולטיקאים הבזויים ביותר; אינו עושה מאומה אבל דורש קרדיט על גבם של אחרים.

כך למעשה, מנהיגי הדת, מצליחים לשמור על שליטה מוחלטת על תמימי האמונה. מחד ידרשו: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" כלומר יבקשו מהמאמינים לא לסמוך על הנס ולנקוט באמצעי זהירות כפי שנוקטים אתאיסטים ומאידך, כשניצולים בזכות תושיית האדם, מבקשים להודות לאלוהים.

כיוצא בו בנושא הרפואה, מחד: "כִּי אֲנִי יְהֹוָה רֹפְאֶךָ" (שמות, טו; 26) ומאידך יטיסו חוליהם לטובי הרופאים. ואל תתמה על כך שאמונה מטבעה סובלת סתירות. הנה כך מבקש המאמין, לפני ניתוח או כל התערבות רפואית: "יהי רצון מלפניך ה' אלהי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני, כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, ברוך רופא חנם" (ברכות ס ע"א). כך ממש הולך אדם לרופא ומבקש רפואה מאלוהיו. כיוצא בו לאחר הניתוח צריך לומר: "ברוך רופא חולים" (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רל, סעיף ד ). ואם תשאל כיצד יְהֹוָה רֹפְאֶךָ והמאמין מכתת רגליו לאדם רֹפְאֶךָ? כאן יש לוליינות אמונית מרתקת. אומנם יְהֹוָה רֹפְאֶךָ אבל ניתנה רשות (על-ידי יְהֹוָה כמובן) ללכת לרופא בשר ודם.

דתני דבי רבי ישמעאל: 'ורפא ירפא' – מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס ע"א). מעתה תמיד ילכו המאמינים לרופא בשר ודם ואת הקרדיט יתנו ל יְהֹוָה.

הם אפילו יזדקקו למרפאות נוכריות, באמצעים שונים ומשונים, ולבסוף יודו לאלוהיהם כפי שנהג רבי יוחנן בכאבו את כאבי החניכיים.

בברכה

דעת – אמת