16 שנים • Anon לאחרונה הסתכלתי בשו"ת מנחת שלמה, כדי ללמוד על דרכי הדיון והחשיבה של אנשי ההלכה מתקופתנו, לצערי, התקשתי לעמוד במשימה, לאו דווקא בשל הקושי בדברים אלא בצורת השיח שהייתה זרה לי(ואכן הרגשתי כאילו נכתבו הדברים לקהל מצומצם מאוד שאיני כלול בו), עם זאת, הצלחתי להבחין ברגישות רבה ועדינות יתרה בצורת הטיפול בפוסקים הקדומים, ביטויים כגון "לעניות דעתי", "ונשיב בדוחק, למען לא יהיו דבריו תמוהים", שבו וחזרו, מדוע הרגישות הזו אינה מתרגמת ביחס לטענות של אחרים? יתרה מזו, כיצד מתפוגגת ההסתכלות העדינה ואת מקומה תופסת גסות קשה, לדוגמא, ביחס לגויים?
אפיקטטוס
צוות
דרכם של קהילות שבטיות, המאמינות שהם השבט הנבחר והנשגב מכל אוכלוסיית העולם, להאדיר את בני קהילתם קל וחומר את רבניהם. ומאידך לבזות ולהשמיץ את מכחישי אמונתם ואת הזרים שאינם בני השבט.
כדרך הזונות המפרכסות זו את זו אבל יבוזו לאחרות.
רצוני לומר שאין כאן יחס כפול אלא התנהגות טבעית העולה ביחס ישר לאמונתם הנלוזה.
בברכה
דעת – אמת