שאלתך מעניינת מאוד והיא שייכת לתחום הנפש – כיצד אדם עוסק כל חייו בחקר המקרא מודע, לפחות מבחינה רציונאלית, שהתורה היא אגדה ובכל זאת לדקדק קלה כבחמורה.

פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל מתח את החבל עד הקצה האפשרי. לדעתו הבסיס האנושי אינו אלא הבל הבלים. והוא בחר לעבוד את "אלוהיו" [והוא מודע לכך שהוא פיקציה מדומיינת] ללא הנמקה.

פגשתי חוקרים כאלה גם בישראל והתרשמותי היא שאדם מסוגל לפצל את אישיותו.

בשדה המחקר (באוניברסיטה) הרי הוא חוקר וככזה הוא מגיע לתובנות של חוקר ללא קשר לאורחות חייו.

אורחות חיים, גם דתיים, נובעים מהזדהות רגשית ותחושת נעימות והרגשת "בית".

גם אם הכל הבל אין זה סותר את ההתחברות לחיים דתיים שהם "גירסא דינקותא".

זכורני שמספרים על יהודי ששאל את הרב סולובייצ'יק כיצד יתכן שבתורה כתוב שהשפן מעלה גירה והוא למעשה אינו מעלה גירה? השיב הרב: מה שאלה זו נוגעת ליידישקייט.

אם תתבונן היטב בחיי האדם – דתי/חילוני – תראה שרוב החלטותיו נובעות מתשוקה וממניעים רגשיים ולא על-פי שיקולים רציונליים.

וכי מה יש לצפות מחוקר מקרא שמינקות הנעים זמירות שבת והם לו לעונג יותר ממחקרו – האם תצפה שיעזוב את נוף הולדתו המנעים את נפשו?

אסיים בסיפור המשקף את תשובתי: לימים בא לארץ אחד מראשי הישיבה בארה"ב והוא ביקש להיפגש איתי. שוחחנו על כתבי דעת – אמת שהסכים איתם ואף הוסיף חיזוק משלו.

בעודנו נהנים מזיו "השכינה הנאורה" שאלתי אותו: כיצד הוא נשאר חרדי? והוא השיב שהוא נהנה מזה. ממה אתה נהנה שאלתי? השיב: נהנה ללכת למקווה, לזמר סביב השולחן, לצחוק קצת על רבנים זה כיף גדול, כך אמר לי בחיוך אמיתי.

בברכה

דעת – אמת