באמתחתי שאלה שמסקרנת אותי זמן רב ונוגעת לפן מסוים באורח החיים בהקהילה החרדית, שעולה לכותרות מפעם לפעם.

בעולם החילוני כאשר אדם נתפס בקלקלתו או מורשע בביצוע עבירה כלשהי, ברוב המקרים הקהילה בה הוא חי תתנער ממנו ואף תוקיע אותו. אפילו אם מישהו מחבריו או משפחתו יתייצבו לצידו בדרך-כלל הם לא ינסו להצדיק את מעשיו או לטעון לחפותו אלא ינסו לדבר על מעלותיו הטובות ותרומתו לקהילה ולבקש שבעת גזירת הדין ינסו להתחשב גם בצדדיו החיוביים. דוגמא טובה לכך היא השר לשעבר הירשזון, שלאחר שהורשע בפלילים, המעטים שהחליטו לדבר בטובתו לא ניסו לטעון לחפותו, אלא לבקש את מידת הרחמים מבית המשפט כך שבעת קביעת העונש יתחשבו גם בדברים החיוביים שהירשזון תרם לחברה בישראל.

לעומת זאת בחברה החרדית, קשה עד בלתי אפשרי להצביע על מקרים בהם אדם שנתפס בקלקלתו מוקע מהחברה. כמעט בכל מקרה כזה שעולה לכותרות – פוליטיקאי חרדי שנתפס בגניבה, אברך שדורס קופאית או אם חרדית שמתעללת בילדיה – תמיד תתגייס הקהילה בה הוא חי מאחוריו ותצא בטענות חסרות בסיס ומופרכות מן היסוד לרדיפה של המשטרה או של מערכת המשפט או של אמצעי התקשורת. זאת גם במקרים בהם הראיות ברורות ומצביעות על אשמה מעבר לכל ספק. ודוגמאות טובות הם השרים לשעבר דרעי ובניזרי, שלמרות שהורשעו בכל הערכאות בהם נשפטו ואשמתם הוכחה מעבר לכל ספק, עדיין רוב החרדים מאמינים משום מה שהם זכאים.

הדבר מתמיה אותי כל פעם מחדש ומעניין אותי באם יש לכם הסבר כלשהו בנושא.

תודה

צחי