עד עלייתו של האיסלאם לא הייתה פילוסופיה בקרב הקהילה היהודית (למעט פילון האלכסנדרוני, יהודי הלניסטי שחי בשלהי בית שני במצרים, שהיהדות הרבנית לא הכירה).

צריך לזכור – בתלמוד אין פילוסופיה.

כשהאיסלאם התרחב ונעשה אימפריה, הוא החל בחיי רוח אינטלקטואלים כיאה להתעוררות אימפריאליסטית. החכמים האיסלאמים החלו לתרגם את הפילוסופים הקלאסיים של יוון לערבית. ופילוסופית חכמי יוון הייתה להם כעיקר המקור למחשבה התבונית. היהודים, שחיו כבני חסות תחת שלטון מוסלמי, נחשפו לידיעות אלה ורכשו את הפילוסופיה היוונית ונאלצו להתמודד איתה כפי שהתמודדו הפילוסופים המוסלמים. אריסטו מכונה בקרב המוסלמים והיהודים "החכם הראשון". הרמב"ם העריך מאוד את אריסטו וכך כתב עליו: "ולא אשגיח למי שדיבר זולת אריסטו, מפני שדעותיו הם הראויים להתבונן" (מורה נבוכים, חלק ב, פרק יד). אומנם הרמב"ם לא ביטל דעתו מפני דעתו של אריסטו אבל העריכו מאוד וקיבל את האמת ממי שאמרה. יושרו האינטלקטואלי של הרמב"ם לא נשא פנים לפילוסופים יהודים ולא נמנע מלזלזל בהם כדוגמת הרב יצחק בן שלמה הישראלי (בערך 855-955 נחשב כ"פילוסוף" היהודי הראשון) וכך אמר עליו הרמב"ם: " וספר היסודות שחיבר יצחק הישראלי גם הם כולם הזיות ורוחות הבלים, כי יצחק הישראלי גם הוא רופא בלבד". ומאידך, לא דחה חכמים מוסלמים רק בגלל אמונתם השונה וכך כתב באגרת ששלח הרמב"ם למתרגם מורה נבוכים, ר' שמואל אבן תיבון, בעניני תרגום 'המורה' שבו שיבח והפליג בחוכמת הפילוסופים המוסלמים כדוגמת אבו נאצר מוחמד אלפאראבי המכונה "המורה השני" (כלומר, "השני" לאריסטו) ,וכמובן את אריסטו עצמו שלדעתו הוא תכלית דעת האדם: "ובכלל אומר לך: אל תתעסק בספרי מלאכת ההגיון אלא במה שחקר אבו נצר אלפאראבי לבדו, כי כל מה שחיבר בכלל, ובפרט 'ספר ההתחלות והנמצאות' שלו – הכל סולת נקיה, ויתכן שיבין וישכיל האדם מדבריו לפי שהוא מופלג בחכמה. וכמו כן אבובכר בן אלצאיג חכם פילוסוף גדול, ודבריו וחיבוריו כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. וספרי אריסטו הם הם השורשים והעיקרים לכל אלו החיבורים של חכמות, ולא יובנו, כמו שזכרנו, אלא בפירושיהם: פרוש אלסכנדר, או תמטיוס או באור אבן רשד….רצוני לאמר: דעת אריסטו תלמידו [של אפלטון] היא תכלית דעת האדם" (אגרות הרמב"ם, בעריכת יצחק שילת, עמ' תקנב-תקנד).

כדי להבין את ההתפלספות בתקופת ימי הביניים, ששפכו הרבה דיו ומחשבה – הן מקרב הפילוסופים המוסלמים והן מקרב הפילוסופים היהודים – צריך לדעת שלהם היו שני מקורות ידיעה: כתבי הקודש והתבונה. והתמודדותם, כאנשי דת, הייתה על מי לסמוך יותר על התבונה או על כתבי הקודש. במילים אחרות: האם התבונה שפחת כתבי הקודש או שכתבי הקודש שפחת התבונה.

התבונה, שהיא הפילוסופיה של ימי הביניים, המושתתת על חכמי יוון, התרכזה בעיקר בכתבי אריסטו ובדעותיו. וכשנמצאו סתירות בין הדעת לכתבי הקודש היו צריכים ליישבם.

המחלוקת העיקרית הייתה בשאלה: מה מקור הידיעה של האדם – כתבי הקודש או התבונה – וממנה לקבוע את "האמת".

דעת הפילוסופים המוסלמים הנקראים "כלאם" (הרמב"ם מכנה אותם "המדברים") דעתם הייתה שהתבונה היא שפחת האמונה וכל מקום שיש סתירה בין התבונה לכתבי הקודש של האיסלאם [קוראן] יש להתאים את התבונה לכתבי הקודש. בדומה למה שנוהגים תנועות ההחזרה בתשובה שמשתמשים בתבונתם כדי להגן על כתבי הקודש בבחינת "דע מה שתשיב לאפיקורס". כלומר, לאסכולת הכלאם מקור הידיעה העליון הם כתבי הקודש, ואילו התבונה מקום שני לה שיש להשתמש בה במקום שאין סתירה לכתבי הקודש, ואם יש סתירה, אז יש להכפיף את התבונה לכתבי הקודש.

הרמב"ם, בספרו "מורה נבוכים" יוצא נגד תפיסת "הכלאם" ודעתו הפוכה.

מקור הידיעה היותר עליון הוא התבונה וכתבי הקודש משניים לה. ואם נמצא סתירה בין כתבי הקודש לתבונה יש לשבש ולסרס את פשוטו של מקרא כדי שיתאים לתבונה (הדוגמה לכך היא הפסוקים המאנישים את אלוהים ולדעת הרמב"ם התבונה סותרת פשוטו של מקרא זה).

אם תתבונן היטב תמצא שהפילוסופים בתקופת ימי הביניים, כולל הרמב"ם, היו יותר תיאולוגים מאשר פילוסופים. כי כל אחד מהם המניע שלו הראשוני הוא לעגן את כתבי הקודש כל אחד בדרכו שלו. למעשה הלומד "פילוסופיה יהודית בימי הביניים" לומד תיאולוגיה.

הפילוסופיה חזרה למקורה הקלאסי רק בעת החדשה משעה שהפילוסוף ברוך שפינוזה ביטל את כתבי הקודש כמקור סמכות לידיעה. היום זה נשמע משונה ומוזר, שכתבי הקודש היוו כמקור ידיעה, אך בימי הביניים זה היה דבר מובן מאליו ללא ערעור ופקפוק עד שברוך שפינוזה הקדיש ספר שלם " מאמר תיאולוגי מדיני" כדי להוציא את כתבי הקודש מכלל מקור ידיעה או בכלל צד לפילוסופיה. מעתה, לדעת שפינוזה, התבונה היא מקור הידיעה הבלעדית, והוא שייך לאסכולת "הראציונליסטים". לאחריו קמו גדולי הפילוסופים ה"אמפיריציזם" שטענו שמקור הכרתנו בחושים. וככה שבה לה שאלת השאלות על מי ניתן, אם בכלל, להכיר את "האמת" (במכוון בגרשיים) האובייקטיבית של המציאות.

כפי שהעמיד דילמה זו הפילוסוף היווני דמוקריטוס, שחי לפני אריסטו, באמצעות דו שיח בין התבונה לחושים על מהות המציאות. "אומרת התבונה: ' הצבע, הטעם, החום והקור קיימים רק על-פי החושים, אך על-פי האמת קיימים רק אטומים ריקים וריק. משיבים החושים: "תבונה עלובה, מאיתנו תקחי את ידיעתך על העולם ואותנו תבקשי לנצח? הלא נצחונך – תבוסתך!" (גרשון קוריצקי, "הקשת החדשה", גליון 21, סתיו 2007).

בברכה

דעת -אמת