16 שנים • Anon בעולם הדתי האורתודוקסי משום מה התהליך הזה "ננעל" (פרט ליוצאי דופן מעטים) במאות השנים האחרונות, במיוחד בתקופה האחרונה, כאשר לרבנים אין אומץ או רצון לקבוע או לשנות את ההלכה על פי הבנתם, ונצמדים רק לפסיקות של אלה שקדמו להם. הם טוענים שאין להם את הסמכות לשנות את ההלכה (מה שתנועה הקונסרבטיבית כן מרשה לעצמה).
בביקורת שלך על הדת אתה מציין את ההבדל בין דתיות לחילוניות, בזה שבדת האחריות היא לשרת את האלוהים, ולעומת לשרת את האדם. אך אני חושב דווקא שמייסדי היהדות הרבני זמן התלמוד היו "הומניסטיים" מובהקים (אמנם ביחס לדור שלהם)!
רק בדורות האחרונים במיוחד בזרם החרדי אנו רואים את הנסיגה מהומניזם, כתוצאה מה "ההקפאה" שציינתי.
השאלות שלי:
1. האם תוכל להסביר מבחינה היסטורית את ה"הקפאה" הזאת?
2. האם היינו מצליחים "להפשיר" הקיפאון הזה, האם המסורת היהודית הייתה יותר מקובלת עליך?
ג'ף
צוות
לפני שאבהיר את דעתי לשאלותיך אעיר שהמונח "הומניסטי" לחז"ל שגוי לחלוטין. חז"ל שמו את אלוהים במרכז והאדם טפל לפיקציה זו. הומניסט שם את האדם במרכז.
ויתירה מכך, חכמי בבל רמתם האינטלקטואלית והאתית נמוכה בכמה רמות מהנביאים ומהמקרא בכלל.
רק לאחר עליית האיסלאם ( הרב סעדיה גאון, הרמב"ם….) ובזכות הנצרות (רש"י וחכמי צרפת…) רמת המנהיגים היהודים עלתה והשיבה את קרנה של היהדות. כך שחכמי התלמוד הבבלי מהווים תקופה של בערות מבישה הן מבחינה אינטלקטואלית והן מבחינה ערכית; בתלמוד אין שיטה פילוסופית, אין שירה אין התעניינות במדע, אלא דיוני סרק, בענייני הלכה, התואמים חכמי כפרים במקומות נידחים.
ועכשיו אסביר עמדתי להקפאת ההלכה.
חורבן בית שני ולאחריו כשלון מרד בר-כוכבא יצר מציאות חדשה בקרב היהודים ש"אילץ" אותם לשנות את המקרא. היהודים חסרי טריטוריה, עצמאות מדינית ומיואשי לאומיות חייבים היו לשנות את חוקי התורה – המיועדים למציאות של עצמאות מדינית ומרכז פולחני – לחוקים התואמים קהילה תחת שלטון זר. ובלשון חכמים: "תן לי את יבנה וחכמיה". כלומר, אין להם אלא דלת אמות של הלכה התואמת חיי קהילה קטנה ללא שאיפות לאומיות. אומנם השינוי – בין המקרא לתלמוד – הוא דיי משמעותי אך הבסיס נשאר אותו בסיס: אלוהים הוא המרכז.
כך, עד העת החדשה, יכלו הקהילות היהודיות לחיות את חיי "התלמוד הבבלי" כאילו כלום לא השתנה. וכמעט אין בין סורא ופומבדיתא לבין וורמס וקראקא אלא שינוי האדרת והשפה.
בעת החדשה, חל "הפיצוץ הגדול", מבחינת הדתות המונותיאיסטיות: האדם הרג את אלוהים.
תפיסת עולם הומניסטית שהאדם הוא המרכז ללא התחשבות "בפיקציות מדומיינות". זו הפיכה שהאתגר לדתות המונותיאיסטיות גדול מנשוא ואיני חושב שהם יוכלו להתמודד אתו בצורה רצינית.
(פרופ' ישעיהו ליבוביץ הגה רעיון מעניין אך לא ישים מבחינה רגשית דתית).
לו השינוי בעת החדשה היה רק שינוי בתודעה לאומית, הרי שאני יכול לראות "רעננות" הלכתית התואמת את הלאומיות המודרנית בשילוב עבודת האלוהים, כשאלוהים הוא המרכז.
אך הלאומיות היא סניף קטן בשינוי הגדול שחל בתודעה האנושית שיצאה ממערב אירופה: אלוהים מת יחי האדם.
לכן האתגר שמציבה המודרנה לדתות גורם להם להגיב בהסתגרות – זהו הכלי היחידי שיוכלו להתמודד עם העולם המודרני בתודעתו החדשה. במיוחד לדתות שלהם "תורת חיים", כמו האיסלאם והיהדות, שלהם מערכת "חוקי האלוהים" החובקת את עולמו של הפרט עד מסכת מדינית.
רצוני לומר, שאפשר לבטל מרכז רוחני אחד ולהמירו באחר; מבית המקדש לבית המדרש, מעין תחת עין לממון תחת עין וכיוצא באלה שינויים התואמים את הזמן כשהעיקרון יציב – עבודת אלוהים.
אך כשהבסיס מתערער – כמו התפיסות הנאורות – אין אפשרות של המרה והחלפה. ההתמודדות והתגובה תתבטא בהסתגרות ובהתכנסות בציפייה שהתודעה הדתית תחזור לעולם. זאת הסיבה שדרכי ההתמודדות באיסלאם ובאורתודוכסיה היהודית דומים להפליא ובקצב כמעט אחיד.
אפשר לומר שאנחנו הולכים לקראת מאבק ערכי אמיתי בין התיאיסטים לאתאיסטים בתקווה שהאחרון יגבר.
אלה הדברים שאני מסיק לאחר ניתוח רציונלי של האירועים. אך היות והדינמיקה האנושית תלויה יותר ב"רצון" הראשוני והוא אינו תלוי רציונל איני יודע לאן יתגלגלו הדברים.
בברכה
דעת -אמת