שלום משה,

ראשית אקדים הקדמה כדי שתבהיר כיצד מתנהלים "הרבנים" מבחינה הלכתית.

הרבנים, מאז חתימת התלמוד, משמשים כיועצים משפטיים. כלומר החוקים כבר כתובים ומוכרעים. על "הרבנים" (כיועצים משפטיים) להדריך את בני קהילתם כיצד יש לנהוג כדי שיצאו זכאים כשיבואו לעמוד בפני השופט (אלוהים) ואוכף החוק (אלוהים) לבל ייענשו.

כשהשאלות המופנות לרבנים הם מקרים ברורים המופיעים "בספר החוקים" (התלמוד, או בתקדימים משפטיים כל מערכת ספרי השו"ת – שאלות ותשובות) הרי שהייעוץ פשוט.

כשבא מקרה חדש שאינו מופיע בתלמוד ובספרי הפוסקים, על הרבנים לנסות לדמות מקרה למקרה, ולהסיק יעוץ משפטי הנראה להם נכון.

כל רב (יועץ משפטי), על-פי רוב, מייעץ לבני קהילתו או לציבור שרוצה ומעוניין לשמוע את חוות דעתו. מטבע הדברים – כפי שפרצופיהם שונים כך דעתם של בני אדם שונים – יהיו חוות דעת משפטיות שונות (יעוץ הלכתי) בין רב לרב.

כך הוא גם במקרה של סוגיית "תרומת דם" לבנק הדם או לשם חולה מסוים הזקוק לסוג דם ספיציפי. תרומת דם לא מופיעה בתלמוד וגם לא בפוסקי ההלכה עד זמננו משום שזו חלק מההתפתחות הרפואית החדשה. מובן אם כן שהרבנים והתלמוד לא עסקו בשאלה זו. לכן הרבנים של זמננו צריכים לדמות דבר לדבר כדי להפיק יעוץ משפטי ראוי לדעתם.

הרבנים שעוסקים בשאלה זו מביאים את המקרים המופיעים בתלמוד, שלדעתם דומה לתרומת דם כגון: "לא תעמוד על דם רעך", אסור לאדם לחבול בעצמו (והוצאת דם היא חבלה), כי הדם הוא הנפש, וכך הלאה כפי שתבונתו ודמיונו של הרב מלמדו לדון בשאלה.

אביא לפניך שני פסקי הלכה של רבנים כדי לשבר את האוזן:

הרב מנשה קליין, אדמו"ר מאונגוואר (שו"ת, משנה הלכות, חלק ד, סימן רמה):

לתרום דם בהתנדבות ללא תמורה כל שהיא כמו כסף אסורה.

לתרום דם לגוי אסור משום "לא תחנם" – אסור לתת מתנת חינם לגוי. וכן אסור לרפאותם.

ויתירה מכך, כי אין מן הראוי ליתן מדם ישראל שיש בו נפש נשמת רוח ה' כדכתיב: 'כי הדם הוא הנפש' ובישראל שנתקדש דמו וחלבו בקדושת ישראל ולהעבירו בגוף טמא בעכו"ם רחמנא ליצלן וקול דמיו צועקים מן העכו"ם שמסרו במקום טמא ומטומא". (אוי לאוזניים שכך שומעות).

רבי אליעזר יהודה ולדנברג, (שו"ת, ציץ אליעזר, חלק טז, סימן כג).

" אין חיוב על האדם לתת רביעית ויותר מדמו [86-150 סמ"ק דם] לשם הצלת אחר [הוא מנמק זאת משום "הדם הוא הנפש" ותרומת דם בכמות של 86-150 סמ"ק דם כאילו הוא נותן "מחיותו"] אפילו שיש בו סכנה ולא משיגים סוג דם זה במקום אחר, ורק מי שחפץ ברצון עצמו לתרום מדמו ומרגיש שלא יוזק מזה, מדת חסידות יש בזה".

וכך רבנים דוגמת הרב משה פיינשטיין, הרב שמואל וואזנר וכיוצא באלה שפכו הרבה דיו כדי לדמות מקרה למקרה ואיסור לאיסור והיתר להיתר וכל אחד הסיק אחרת מחברו בשאלה זו.

כאילו מתעלמים לחלוטין מהקדמה הרפואית, מהערכים הנאורים וכל מה שמעניין אותם הוא מה דעת התלמוד כלומר דעת אנשים שחיו בסורא נהרדעא ופומבדיתא שלא ידעו מימינם ומשמאלם על תרומת דם לצורך רפואי.

תופעה חדשה ומעניינת היא הרב יובל שרלו.

כשהוא נשאל שאלה זו הוא לא השיב כיועץ משפטי אלא כמי שעומד בפני עצמו ללא תלות בתקדימים המשפטיים ובטקסט התלמוד. ויפה עשה שזנח את התלמוד ויתר הרבנים למען הקידמה והשפיות. (הבעיה היא שציבור קטן מאוד נשמע לו).

ויתירה מכך הוא מביע זעזוע עמוק מהדעה שאסור לתרום דם לגוי, מבלי שיביא אסמכתאות לזעזועו. כאילו אמר דעת התורה והתלמוד מזעזעות אותי לכן יש לשנותם – ירבו דעות כאלה בקרב הרבנים.

אביא לפניך את השאלה של בת שירות (המבהירה היטב את נוהג הדתיים המזעזע הלכה למעשה בנושא תרומת הדם) ואת תשובת הרב יובל שרלו מתוך “y-net” מותר לתרום דם לגויים:

שאלה:

כבוד הרב, שלום.

כבת שירות בבנק הדם אני נתקלת מדי יום גם באנשים מהציבור הדתי. בין התורמים, נתקלתי גם בתופעה של דתיים שאינם מוכנים לתרום דם מסיבה אחת: כיום הדם בישראל מועבר לבתי החולים וניתן לכל מי שזקוק, משמע – לא ניתן לתת לאדם ממוצא מסוים, ומכיוון שיש נזקקים לא יהודים, מן הסתם חלק מהדם מגיע אליהם.

לא משנה כמה ניסינו להסביר שבכל זאת יש כאן מצווה – הם התעקשו שזה אסור, וכמה שאמרנו להם שבפסוק "הדם הוא הנפש" הכוונה שהבריה תלויה בדם.

יש לציין שכל תרומת דם רק מעצימה את בנק הדם ובכך מאפשרת נתינת דם לכל נזקק לדם, שאינו יהודי ויהודי, והימנעות מתרומה בשל כך ממילא תגרום לדילול מאגרי הדם בישראל ובשל כל למחסור אף אצל יהודים.

שאלתי היא: האם הדבר נכון? האם אכן אסור לתרום דם שמא זה יגיע לגוי? האם מותר אף מלכתחילה, בידיעה שזה יתרם ללא יהודי, או רק בדיעבד, בשל התנאים בהם מתקיימת מערכת הדם בישראל? איזה מקורות יש שמתירים תרומת דם? אודה אם הרב יוכל להביא ולהראות מהם. ובנוסף, האם ניתן לומר שתרומת דם היא מצווה?

תודה רבה מראש,

בת-שירות

תשובה:

שלום וברכה.

אני מזועזע מעמדה זו, וזאת משלוש סיבות:

1 . הסיבה העיקרית והראשונית היא שתורתנו הקדושה לימדה אותנו כי כל בני האדם נבראו בצלם אלוקים. בשל כך, כל הצלת חיים היא הצלה של צלם אלוקים. בין אם נגרוס "כל המציל נפש אחת מישראל" ובין אם נגרוס "המציל נפש", אי אפשר להכחיש את העובדה שכך לימדה התורה ביחס לבני אדם, ועל כן הליכה בדרך התורה היא תרומת דם לכל אחד. נכון הדבר שיש לנו מאבק עם אויבים, עם עובדי עבודה זרה וכדו', אולם מאבק זה אינו מתיר להכריע הכרעה עקרונית כי לא תורמים דם בכלל שמא יהיה מישהו מעין אלה שיוצל על ידי דם זה.

2 . סיבה שניה היא העמדה הבלתי מוסרית בעליל של הנכונות לקבל דם כאשר צריך אותו ולא לתרום כאשר צריך לתרום. עמדה זו הביאה לחורבן מוסרי ודתי, כאשר הייתה נכונות מצד חולים מסוימים לקבל אברים אך לא לתרום אותם. קשה להבין כיצד אפשר לנהוג כך.

3 . סיבה שלישית: העובדה שבאי התרומה הזו מסכנים יהודים רבים, בשתי דרכים: גם ליהודים חסר דם, בשל העובדה כי לא תורמים, וגם מרחיבים את מעגל הגויים שלא יסכימו לתרום דם. מעבר לכך, יש עוד דברים רבים, כמו שימוש בפלסמה למחקר וכד'.

הרב יובל שרלו

שים לב ששרלו אינו מביא מקורות לדבריו (כי אין לו) וטוב שכך.

כך למשל הוא טוען: "אי אפשר להכחיש את העובדה שכך לימדה התורה ביחס לבני אדם, ועל כן הליכה בדרך התורה היא תרומת דם לכל אחד". דווקא התורה לימדה שיש להפלות בין יהודי לשאינו יהודי ובין יהודי שומר מצוות ליהודי שאינו שומר מצוות כפי שהבאנו במאמרנו: "הגויים בהלכה" וכן "מעמד החילוני בהלכה". אלא ששרלו מושפע מערכי העולם הנאור וחש זעזוע אמיתי מפני יחס התורה וההלכה לגויים – וטוב שכך.

בברכה

דעת – אמת