16 שנים • Anon בביקור אחרון אצל רופא העיניים שלי – שהוא במקרה אדם חובש כיפה – התגלגלנו לשיחה על אודות ההיסטוריה של רפואת העיניים. העלתי טענה שנדמה לי שהיו אלה הערבים והפרסים (בעידן האסלאמי) שתרמו תרומה חשובה לתחום, אותו רופא כמובן הביא בפניי שכבר בתלמוד הם גילו דברים מדהימים – הוא טען שהאמורא שמואל הכיר את כתבי הרופא העתיק גלינוס וכבר ידע מה שיודעים היום רופאי עיניים – שתחושת העין משפיעה על הלב. אמר לי להסתכל על עניין שנקרא עין שמרדה. משהו בסגנון. העליתי כמה דברים שגם קראתי כאן – שהתלמוד לא ניחן בדיוק מדעי – הקטע עם הכינים שנוצרים מזיעה או כדוריות הארץ, עם עניין הכינים הוא הסכים איתי אבל עם עניין הכדוריות היה לו קשה והוא הביא כל מיני טיעונים שלא ממש זכורים לי. בכל אופן זה לא הנושא – האם חכמי התלמוד היה בקיאים – אם לא באסטרונומיה ופיזיקה – אז לפחות באנטומיה? והם כן ידעו משהו על תפקוד העיניים?
תודה ומצטער אם כתבתי יותר מדי 🙂
תומא
צוות
כמה מרתק להיווכח שוב ושוב שהאמונה מסנוורת את התבונה. רופא העיניים הדתי (אני מקווה שאינו מטפל על-פי רפואות חז"ל) מקשקש מילים בעלמא ואינו יודע על מה הוא שח.
חז"ל היו בורים מוחלטים באנטומיה ראה "קונטרס מספר 2" המראה שחז"ל לא ידעו להיכן מתפצל קנה הנשימה וכמה חללים יש ללב. ראה עוד בפלפול היומי "תולעים הזוחלות לכבד דרך האף וקנה הנשימה". ראה "קונטרס מספר 7" ובו תגלה שחז"ל בדו מלבם מציאות אנטומית שגויה של רחם האישה, לא הכירו את תהליך הביוץ ולא את מחזור הדם בגוף האדם.
ועכשיו נתייחס לסוגיא שהבאת: "עין שמרדה".
הגמרא (מסכת עבודה זרה כח ע"ב) דנה בסוגייה דתית: כיצד מותר, אם בכלל, לרפא עיין העומדת לצאת ממקומה ביום שבת ובלשונם "עין שמרדה". כדי להבין סוגייה זו אקדים הקדמה: פקוח נפש דוחה שבת כלומר, אדם החולה במחלה העלולה לגרום למותו מותר לחלל שבת כדי להצילו. אך אם המחלה לא תגרום למותו אסור לחלל שבת אפילו אם המחלה תגרום לאובדן איבר מהגוף כגון; עיוורון, חירשות, פיסח, גידם וכיוצא בזה. מתוך כך דנו חז"ל האם עין הזבה ממנה ריר או דלקת ומתוך כך תגרום לו לעיוורון בלשונם "מרדה", האם מותר לחלל שבת. ומה הם צדדי הספק: האם מחלת העין עלולה לגרום למותו או רק לעיוורונו, אם תגרום למותו מותר לחלל שבת, אם רק לעיוורונו אסור לחלל שבת. ומתוך מעשה שהיה הכריעו שעין חולה עלולה לגרום למוות ולכן מותר לחלל שבת. וכיצד עיוורון העין גורם למוות שאלו, ועל כך השיבו שמאור העין מעורה ואחוז בעורקי הלב ובלשונם: " דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו" מתוך הבנה זו הסיקו, מחלה הגורמת נזק לעין עלולה לגרום למוות.
מעניין להעיר שעדין שטיינזלץ, מבאר ומתרגם התלמוד, הפך את המילה "לב" וביאר שהכוונה למוח (כנראה ידע שאין קשר בין העין ללב) וכך כתב: "עצב העין קשור במישרין עם המוח, ומשום כך המאמר שגידי העין קשורים למרכז החיים עצמו ("הלב")" הנה כך, מבארי התלמוד שפוגשים סתירה בין הטקסט לידע המדעי של זמננו, מהפכים את הכתובים כדי להתאים את אמונתם – הלב נהפך למרכז החיים, מרכז החיים זה המוח משמע הלב הוא המוח. ממש כמאמר הכתוב : "לולא תורתך שעשועי".
כדי להסיר ספק נצטט את הגמרא (שלא יאמרו השוטים שהוצאנו דברים מהקשרם) ולאחר מכן נתרגמם:
"ההיא אמתא דהואי בי מר שמואל דקדחא לה עינא בשבתא, צווחא וליכא דאשגח בה, פקעא עינא. למחר נפק מר שמואל ודרש: עין שמרדה – מותר לכוחלה בשבת; מאי טעמא? דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו. כגון מאי? אמר רב יהודה: כגון רירא, דיצא, דמא, דימעתא, וקידחא – ותחלת אוכלא, לאפוקי סוף אוכלא ופצוחי עינא דלא". (עבודה זרה כח ע"ב).
תרגום: שפחה ששהתה בביתו של שמואל חשה רע בעיניה ביום השבת, עיניה קדחו מחום וזבו מהן דלקת. היא צעקה מכאב ואף על-פי כן לא סייעו לה לרפואתה, משום שאסור לחלל שבת עבור אובדן אבר בלבד כמו העין. מתוך כאבה כי עז עינה יצאה ממקומה ומתה במקום. מתוך מעשה זה הסיק שמואל שחולי עין הוא חולי העלול לגרום למוות ולכן מותר לחלל שבת. שאלו התלמידים: מה הקשר בין חולי עין למוות? תשובה: מאור העין אחוז ומעורה בעורקי הלב והלב הוא איבר מרכזי באדם הגורם למוות. ועל איזה חולי עין מותר לחלל שבת? כגון; עין ששותתת ריר, תחושת דקירה בעין, שותתת דם, זולגות דמעות רבות, חמימות בעין ודווקא בתחילת המחלה מותר לחלל שבת אבל לא לקראת סופה.
היות והדיון שלך היה עם רופא דתי אביא תרגומה של סוגייה נוספת הנמצאת באותו עמוד (עבודה זרה כח ע"ב), המחדדת שחז"ל לא ידעו ולא הכירו את גלינוס הרופא (שגם רפואתו התבדתה ואין סומכים עליה היום):
רבי אבהו חש כאב באוזנו, רבי יוחנן אמר לו הואיל והכליה נבראה לאוזן רפואת האוזן תבוא מבישול כליה ואכילתה או שתיית מי הבישול. עוד הציע רבא רפואה למי שחש כאב באוזנו: יטול כליה של תיש חסר שיער, יחתכה לאורכה ורוחבה ויניחה על פחמים בוערים, והשומן הנוזל מצליית הכליה ימרח על האוזן בעודם פושרים. ואם רפואה זו לא תסייע לשכך את הכאב יקח שומן של חיפושית גדולה וימיסנו באוזן. ואם גם זה לא יעזור שיטפטף שמן לאוזנו ויפתול שבעה פתילים מעשב האספסת, יחד עם גבעול שום, יבעיר את הפתילה בקצה האחד ואת הקצה השני יניח באוזן. ואם גם זה לא יעזור יקח שפופרת של קנה ישן בן מאה שנים, למלוח אותו במלח עבה, ישרפנו ויניחו באוזנו.
ראה עוד את "כיצד מתרפאים מחניכיים מדממות ונשירת שיניים".
הנה עד כמה רופאים בני זמננו שאמונתם השתלטה על חייהם לוקים בשיגעון ובלבד להצדיק את אמונתם.
בברכה
דעת – אמת
תודה רבה על התשובה המפורטת! אני אציג בפני אותו רופא את מה שנכתב פה, למרות שאני בספק שזה ישנה משהו…
תומא