כדי להבין את התגובה של ההנהגה החרדית צריך להכיר בהפרדת הרשויות הנמצאות באדם – הנפש והשכל! לשון אחר: הפרדת רשויות בין הרצון לעובדות. כשם שכל אדם, גם מניסיונו האישי נוכח הוא בכך, העיניים לו הם כלי לראייה פעמים משפיעים על הרצון ופעמים לא, כך גם השכל הוא כלי לתבונה פעמים משפיע על הרצון ופעמים לא. הפתגם העממי: "אל תיתן לעובדות לבלבל אותך" משקף דבריי דלעיל. התבונה שמקורה בשכל שייכת לכל בני האדם ועליה ניתן לומר "סדנא דארעא חד הוא": כלומר, התובנות הבאות מהשכל דינם כראייה הבאה מהעיניים ושמיעה הבאה מהאוזן – והיא משותפת לכולם. לא כך תחום הנפש, הרגש, הרצון, האמונה הוא עניין אישי ולא כרצונו של פלוני כרצונה של אלמונית ולא אמונתה של פלונית כאמונתו של אלמוני.

שתי רשויות אלה – השכל והנפש, העובדות והרצון, התבונה והאמונה – לא תמיד יכולים לדור בכפיפה אחת והם סותרים זה את זו, ופעמים יכולים לדור בכפיפה אחת והם משלימים זה את זו ופעמים אינם נוגעים זה בזה. לדוגמה: ההבנה ששתים ועוד שתים הם ארבע זו הבנה שכלית ואינה פוגעת באמונה או ברצון. אך אמונה בהתגלות אלוהית ומסרים אלוהיים הכתובים בטקסט הם סותרים את התבונה ואינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לכן המאמין או הרוצה להאמין יגיב לסתירה זו וכל מאמין יגיב בעוצמה המתאימה לדוגמת אמונתו.

כדי להמחיש זאת אביא דוגמה מהתנהגות מוכרת לנו. אמא שאוהבת את בנה ובתה אהבה שאינה תלויה בדבר זו אהבה מתחום הנפש. אם יבוא אדם ויפגע באהבה זו או בנשוא אהבתה הרי האם תשלוף את ציפורני אהבתה ותעשה הכל כדי להגן עליהם – מבלי לבחון אם הדברים נכונים או בדויים.

כיוצא בו המאמין!!

למעשה דוגמת אהבת אם לילדיה והקשר בניהם דומה מאוד לאהבת האדם לנשוא אמונתו ולקשר בניהם. האם שילדה את בנה מתוך רחמה קשורה אליו בעבותות האהבה והרגש. כך האדם שילד את אמונתו ויצר אותה מקרביו ממש קשור אליה בנימי נפשו. לא לחינם באמונה הנוצרית אלוהים הוליד את ישו המשיח – כי יצירת האמונה כמוה כלידה. אלא שבלידה טבעית האם יולדת את ילדיה ובאמונה האדם "מוליד" את אביו (אלוהים). השיח שבתפילה "אבינו אב הרחמים", אבינו מלכנו", "רחמנו כרחם אב על בנים" הוא תוצר של "לידה" זו – הולדת האדם את אביו.

לאחר הקדמה זו תבין היטב את תגובת הרב ש"ך שלמעשה משיב לשאלתך (אף שיתכן ולא היה מודע עד הסוף לדבריו שלו).

כי מתוך תגובתו תבין כיצד הוא תופס את אמונתו; "יציר דמיונו", "ילד שעשועיו".

הרב ש"ך וחבר מרעיו תופסים את אמונתם מתחום הרגש בלבד ואינם נותנים מקום כלל לתבונה אלא אם כן היא תואמת לגחמתם. ואם נפשם תבחין שהתבונה מתנגדת, אינה תואמת, מכבה את אש האמונה הם מיד ישלפו את ציפורני אמונתם.

שים לב היטב באלו מילים פותח הרב ש"ך את דבריו: "ליבי בוער בקרבי" והוא כנה ואמיתי בהבעת תחושתו. כי דוגמת אמונתו שטקסט התלמוד כמוהו כדברי אלוהים. מכאן שאין מקום לתבונה והשכל האנושי להבין דברי אלוהים – וכי מה לשכל אנוש בהיכל אלוהים?

והוא אומר זאת במפורש: "שהתורה שבעל פה קדושתה ממש כתורה שבכתב, ושניהם ניתנו למשה בסיני מפי הגבורה". אם כך הלומד את התלמוד מתוך השכל מקלקל את האמונה שהתלמוד הוא דבר אלוהים. וגם זאת כותב הרב ש"ך במפורש: "ובאמת שעל ידי לימוד זה [ביאור התלמוד של עדין שטיינזלץ] סר כל זיק של קדושה ואמונה. שמעמיד הש"ס כספר חוקים וכחכמת הגויים רח"ל". חכמת הגויים הוא ביטוי ללימוד על-ידי התבונה והלומד מתוך תבונה ולא מתוך אמונה הופך את התלמוד לספר ככל ספר. ועם הזמן, כפי שבאמת יכול להיות, אש האמונה ידעך על-ידי לימוד התלמוד באופן תבוני. ומתוך דעיכה זו תבוא גם הביקורת התבונית על התלמוד ומכאן לידי סתירת התלמוד כדברי אלוהים. והלומד את טקסט התלמוד ככל טקסט ומבקרו מיד יבין שהתלמוד אינו אלא קובץ שטחי, הזוי ומלא סוגיות הבל המלאים את האדם הנבון (כפי שאנו מראים במדור "הפלפול היומי").

רצוני לומר שאם תתבונן היטב תמצא שחששם הטבעי של מנהיגי החרדים הוא חשש ראלי.

התבונה אינה יכולה להתייחס ברצינות לטקסט התלמוד. והרוצה להאמין שהתלמוד ניתן מסיני כתורה שבכתב ממש, חייב לשים חומות בצורות מפני התבונה שמא תצליח לחדור כחודה של מחט מבעד החומות שתגרום לבקיעת החומות כפתחו של אולם. בבחינת: מקצת מהתבונה (האור) דוחה הרבה מהחושך (אמונה).

כדי שדבריי יובנו אביא דוגמה מתוך ביאורו של שטיינזלץ (דוגמה אקראית לחלוטין שעלעלתי בספרו לצורך הבאת הדוגמא, וכאלה יש רבות וחמורות יותר).

במסכת תענית (כ ע"א) מסופר על נקדימון בן גוריון שאלוהים נענה לתפילתו והוציא את החמה מבין העננים. אמרו חכמי התלמוד: "לא נקדימון שמו אל בוני שמו ולמה נקרא שמו נקדימון – שנקדרה (נקבה ויצאה) חמה בעבורו". שטיינזלץ ביאר: בזמן חז"ל נהוג היה לקרות שני שמות; שם עברי ושם יווני. שמו העברי היה "בוני" ושמו היווני היה "נקדימון" וחז"ל דרשו שמו זכר למאורע שארע לו.

הרב ש"ך וכדומיו המאמינים, למקרא ביאור זה אש קינאת "אלוהים" תבער בקרבם. מדוע? כי שטיינזלץ הפך את דרשת חכמים לשעשוע אקראי של דרשת שמו היווני לארוע – דבר שאפשרי לעשות לכל אדם. כאילו דרשת חכמים אינה "אלוהית" אלא אנושית תרבותית, תלויית זמן ומקום, כדרך דרשנים בפני המון. למעשה ביאור זה סותר את התחושה והאווירה כאילו התלמוד כולו מסיני בא.

רצוני לומר שהכוונה והמשמעות שהאדם מפיח בטקסט היא חשובה בעיני המאמין יותר מהבנת התלמוד עצמו. ושטיינזלץ נתפס בעיני המאמין (כדוגמת הרב ש"ך), כמכניס משמעות אנושית-תרבותית התואמת את הזמן והמקום. ואילו המאמינים החרדים קוראים את התלמוד כטקסט חסר זמן ומקום כטקסט אלוהי נצחי. למעשה בחורי ישיבת פונוביז', שהרב ש"ך עמד בראשה, אינם לומדים את התלמוד כטקסט משפטי ראלי אלא כטקסט "קדוש" שאינו שייך למציאות. ובלשונו של עגנון: "ואם היו בני אדם בשוק ומתדיינים זה עם זה בעסקי נחלאות וגביית מלווה וחלוקת שותפות ונזקי ממון וכיוצא באלו, לא על עסקי ממון היו מתדיינים, אלא בהלכות אלו שבחושן משפט". כלומר תלמידי חכמים אינם עוסקים בדיני נזיקין ובענייני ממון כמציאות משפטית ריאלית אלא "בהלכות חושן משפט".

לעיון נוסף בסוגייה זו ראה תשובתנו:

"המדור החדש הפלפול היומי"

וכן את המאמר: "דרכי ההתמודדות של המאמינים כשהתבונה סותרת את האמונה"

בברכה

דעת – אמת