שלום עדנה,

תודה על החיזוקים במיוחד בעידן שהתבונה והערכים הנשגבים נרמסים תחת כל תל וגבעה.

ולשאלתך: דעת-אמת עוסקת בטקסט הראלי של רוב הציבור היהודי כיום – טקסט המשנה והגמרא – הוא קובע לרוב הציבור את טקסיו, סמליו וצביונו. אפילו דיני אישות במדינת ישראל הינם על-פי ההלכה כפי שהוסקה בתלמוד.

כלומר אנו עוסקים בהווה יותר מאשר בעבר וזאת הסיבה שאנחנו מתעסקים בהלכה, תלמוד וארון הספרים מחורבן בית שני עד ימינו אלה ופחות ביהדות הקלאסית. ארון ספרים יהודי זה למעשה דחק את היהדות הקלאסית במיוחד את כתבי הנביאים. הפער בין ספרות הנביאים לבין התלמוד גלוי לעין ולנפש הן ברמתו הספרותית והן בשאיפה לערכים נשגבים. בעוד הנביאים התייחסו ליתום ואלמנה כערך עליון חז"ל הפכו את היוצרות והתייחסו לציות לרבנים כעיקר. לא שאין במקרא מסרים הנוגדים את המוסר האוניברסלי וההומניות כגון: לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי (בניגוד לתפיסה של חופש דת ומצפון). אבל ניתן למצוא חוקים וציווים המרוממים נפש ובאו חז"ל ורמסו אותם.

לדוגמא אנחנו מוצאים בתורה ציווי של שמירת השבת בהאי לישנא: " שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות, כג; 12). למעשה נאמר שהמנוחה ממלאכות השדה ביום שבת; חרישה, זריעה ודישה הם בכדי לספק מנוחה לבעלי החיים שחרשו ששת ימים ולתת מנוחה לעבדים ולתושבי המקום. כאילו הם העיקר והאדון טפל להם. ולמה הפכו חז"ל את שמירת השבת ואחריהם הרבנים עד עצם היום הזה? לדקדוקי עניות – האם מותר להניח סרט לקישוט הבהמה בשבת, לא להוציא שערה מצלחת המרק, לא ליטול אקמול, להקפיד לא לחתוך את הירקות לחתיכות דקות, לא להתרחץ, לא לפתוח את המטריה ביום גשום, ובאיזו אבן מותר לקנח את הטבעת ומה דין ביצה שנולדה ביום טוב וכהנה דקדוקי הבל עד שהפכו את המנוחה לטורח ויגיעה. ועוד התורה הזהירה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים, כה; 4) ומה עשו חז"ל בחוק תורה זה? החלו להתפלפל מה הדין אם יש בפיו קוץ? ומה דין שור של גוי? כפי שהבאנו בתשובה: "מהפכה בזרם הדתי".

הנביא ישעיהו מבקר את החברה הישראלית המדקדקת בריטואלים ונוטשים את המהות בזו הלשון: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים… חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח… חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ [חיזקו נגזל] שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה" ישעיהו, א; 17). כלומר הדאגה לרווחת הנגזל הדל והחלש היא העיקר ולא הקרבת קורבנות או שמירת הריטואלים הטקסיים של החגים. ומה קורה היום? הציבור החרדי והדתי כל עיניינו בדאגת דקדוקי עניות של נטילת ידיים, ומה דין אישה שראתה טיפת דם בתחתוניה, וגויה שבאה ללדת אין מילדין אותה בשבת, והאם אלמנת גוי ויתומי הגויים יש לעזור ולסייע להם מעיקר הדין או שמא מדרכי שלום בלבד, ומה דין אישה הרואה דם מחמת תשמיש, ואישה ששדיה רחוקים זה מזה שמתגרשת ללא זכויות וכך הלאה פרטי פרטים של שקלא וטריא המלאה את הנפש והופכת אותה לגסה כלפי הסובלנות, והאמפתיה לזר ולשונה.

ראי דוגמה נוספת הנביא מביע את תקוותו לחזון קוסמופוליטי של אחדות החלש עם החזק הרוב והמיעוט באומרו: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ" (ישעיהו, יא; 6). ובימינו כל התעסקות הציבור הדתי והחרדי בתקווה לנקמת ה' בגויים ולכן בהגדה של פסח שרים הדתיים בשמחה: "שפוך חמתך על הגויים". במקום לשיר: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיהו, ב; 4). כיוון שהבאתי ציטוט זה מישעיהו הנביא תרתי בחיפושי בין דפי התלמוד ולא נמצא פסוק זה אלא בהקשר הלכתי של דקדוקי הבל וטורח להראותך עד היכן הרחיקו חז"ל מדעתם של נביאים. ומה לומדים חז"ל מפסוק מזהיר זה? שאסור לגבר לצאת ביום שבת לרשות הרבים כשחרב בנדנו משום שאין זה נחשב קישוט היות ולעתיד לבוא לא ישתמשו בו (שבת סג ע"א). והדבר ברור שהדגש ושימת הלב על תכני הפסוק הם הקובעים את ההוויה הנפשית בו נמצא הקורא והמעיין.

ודוגמה אחרונה המבליטה לאיזה מדרון ערכי דרדרו את הקהילה היהודית זו מצווה שעליה אמר רבי עקיבא היא כלל גדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך" וכיצד מפרשים זאת חז"ל? רעך בתורה ובמצוות!! כלומר להוציא גויים וחילונים.

אם לסכם את הפער בין רוממות המקרא לבין שפלות התלמוד אפשר לומר כך: המקרא עסק בלאומיות ישראל הריאלית לתקופתו עם תשוקה לאוניברסליות ועשות חסד, צדק ומשפט לכל באי עולם. חז"ל עסקו בדקדוקי פרקטיקות חוזרות ונשנות עד לזרא, התעסקות בסוגי האבנים המותרים לקנח פי טבעת וכיצד להינזר מסקס. אפשר להגדיר את חז"ל ועיסוקם כאנשים שעברו טראומה – לאחר מרד בר-כוכבא ששארית הפליטה בישראל כמעט ונכחדה כליל בידי הרומאים- כשעיסוקם ולמדנותם היו תחת הפרעה אובססיבית קומפולסיבית (ocd).

בברכה

דעת-אמת

דעת אמת שלום.

קראתי את תגובתך ביחס לפערים שבין "רוממות המקרא לשפלות התלמוד", ואני מוכרח לומר שהצלחת לבלבל אותי, הרי אפילו בספרך: "הדת קמה על יוצריה" אתה יוצא חוצץ כנגד החוסר הומאניות שבמקרא ואתה מביא דוגמאות למכביר כמו: כי ימכור איש את ביתו לאמה וכו' (ביתו ולא בנו…) אתה מביא לגנאי את העונשים הקשים המושתים על מי שיעבוד עבודה זרה, או על מי שיעבור על מצווה ממצוות התורה (חנק שריפה וכו'…) ועוד כהנה וכהנה טענות (שעל פניו נראות מוצדקות)

לכן אני תמה למה נדרשת לעשות חלוקה של טובים ורעים (רוממות ביחס לשפלות) הרי אתה, בהכירך את המקרא כמו את התלמוד, לפני ולפנים, יודע היטב כפי שגם התבטאת לא אחת, שגם המקרא והנביאים שזורים באיומים ובתקנות בלתי הומאניות לחלוטין, שכן הכל נגזר מכך שהדת (המקרא) מעמיד את עבודת האל במרכז ומכאן שהיחס לפרט נדחק מפני עבודת האל – נדמה לי שאני כמעט מצטט אותך בעיניין הזה.

אשמח אם תואיל לחדד את הבחנתך בין המקרא לתלמוד,

בתודה ובברכה,

איציק

שלום איציק,

אתה צודק בהחלט שהמקרא אינו מתקרב לערכים ההומאניים וגם לא התכוון להיות כזה – כפי שהיטבת לנסח ולהראות.

עניין השבחים למקרא אינו ביחס לערכי העולם הנאור אלא בהשוואה לתלמוד.

יצירת התורה שבעל-פה, הבאה לידי ביטוי בתלמוד, גרמה לנסיגה רעיונית וערכית מהמקרא.

הם החלו לעסוק בפרטי פרטים של דקדקנות הבל – בניגוד למקרא שעסק בכללים – שגרמה לקהילה היהודית התנוונות ערכית.

אפשר לומר שהמקרא עסק בלאומיות הישראלית והתווה דרך לאומה (אף שדרכה מתנגדת להומניות ולחופש דת ומצפון) והתלמוד עסק בשימור קהילות קטנות בתפוצה. מה שגרם להם לעסוק בדלת אמותיהם במקום לעסוק בסוגיות נשגבות.

צא ולמד – הציבור האורתודוכסי של היום הולך שבי אחר התלמוד מה שגורם לו לעסוק בשימור גלותיותו – לדון האם מותר לחטט באף בשבת ומה דין שטר מאה שקלים שמצוטט בו פסוק מישעיהו הנביא; מותר להכניסו לשרותים? [במקרא לא תמצא דיוני דקדקנות הבל דוגמת אלו].

במקום להעמיד את הסוגיות הנשגבות של מעמד האישה, מעמד החילוני והיחס לגוי ומה הפרוגרמה של מדינת היהודים דהיום. לו היה המקרא הטקסט הדינמי הרי שהציבור האורתודוכסי היה מעמיד סוגיות אלו בראש מעיינו. אף שגם המקרא מתייחס לנשים בזלזול, ודיני עבדים ושפחות תמצא שם לרוב – האווירה הכללית של התנ"ך; תורה,נביאים וכתובים יוצרים לאדם את הרצון להעמיד סוגיות אקטואליות על שולחן הדיונים בהתאם לרוח התקופה והמקום. אין אני משבח את המקרא כדי לדלות ממנו ערכים הומאניים – ערכי ההומניות אני מקבלם ללא תלות בעבר ואו בטקסט כל שהוא. אלא דבריי נאמרו כדי להעמיד דברים על דיוקם בהבחנה בין מקרא לתלמוד.

בברכה

דעת – אמת

דעת אמת שלום.

רציתי לברר איתכם בנושא המורשת היהודית הקלאסית, האם אינכם רואים בתלמוד על כל שיגיונותיו והזוטות בהם עוסק, ככלי ומסגרת שעזרה לשמר את זהותנו כיהודים, את זהותנו כעם. הרי קל לראות איך אפשר לאבד את הזהות של עם, דוגמאות בהיסטוריה הרי יש למכביר. האם אינכם סבורים שהתלמוד, אולי דווקא משום היותו בלתי מתפשר ומתבדל, כן מתבדל? דווקא אולי בזה יש את הסוד לכך שעד היום אנו נקראים יהודים? אז נכון – שמחד, תמיד אפשר להלין על העדר ההומאניות ועל ההתבוססות במדמנת ד' האמות של ההלכה, אבל מאידך, דווקא היא הנותנת, דווקא ההקפדה על כל קוצו של יוד גם בדברים טרוויאליים, עזרה לשמר את מסגרתנו כיהודים. אינני שואל שאלות רטוריות. גם אני רואה איתכם עין בעין הרבה מהאבסורדים הקיימים בתורה שבעל פה. אבל היכן שהוא בקולי הפנימי קשה לי להתנכר כיהודי לשורשים שלנו, חרף כל מגרעותיהם, כי אחרי הכל, התלמוד וכל מה שהוא ייצג בעבר – הוא סוד נוכחותנו כאן כעם, וסוד הישרדותנו, ואתם יודעים מה, הוא גם סוד היותנו עם הספר. הרי אין חולק שהשקלא וטריא (וגם בנושאים העוסקים בכלי הקינוח לפי הטבעת) התלמודיים הינם כמעיין מפרה לחריפות השכל.

אם אני חייב לתמצת את שאלתי במשפט אחד אז אשאל כך:

האם על פי דעתכם לבושה תחשב לנו היותנו יהודים המקושרים למסורת שבעל פה?

בתודה ובברכה,

איציק

שלום איציק,

שאלתך נובעת מתחום הרגש – המציאות הפסיכית שאדם קרוב אליה חושש לאבדה וזה טבעי.

משל למה הדבר דומה? לנער מתבגר שהגיע להכרה שהוריו –שאותם אוהב ואליהם קשור – אינם אלא בשר ודם ככל האדם לטוב ולרע. עצם המחשבה שיוולד להורים אחרים במדינה אחרת לעם אחר ושפה שונה הם מהשאלות התיאוריתיות שאינן רלוונטיות ואין למתעסק עמם אלא שעשוע אינטלקטואלי וחיבוטי נפש.

כדי להמחיש לך – ששאלתך נובעת מעצם המציאות שנולדת יהודי ואתה מרגיש זיקה לעמך (וטוב שכך) לכן קשה לך לחשוב על היעלמותה של אומה זו – אביא לך מההיסטוריה הידועה לנו. ממלכת ישראל נחלקה ליהודה וישראל. ועשרת השבטים גלו ונעלמו כלא היו – האם אתה מרגיש צער? בטוחני שלו ממלכת ישראל היית שורדת וממלכת יהודה נעלמת והיינו נולדים לתוך תרבות ישראלית-מקראית היית חש בצער לו היית מדמיין את היעלמותה של אומה זו.

כיוצא בזה, היהדות הצדוקית, היהדות ההלניסטית, האיסיים זרמים ביהדות בתקופת שלהי בית שני, האם יש לך תחושת צער על אובדנן? בטוחני לו היו שורדים והיית נולד כיהודי הלינסט היית חש צער לדמיין את אובדנה.

מכאן, ששאלתך: האם לבושה תחשב לנו היותנו יהודים, אינה רלוונטית ולא חשובה.

מה שחשוב היא המציאות הריאלית – הפיזית והפסיכית – אנחנו כאן במדינת ישראל חשים זיקה עמוקה לעם היהודי ומורשתו. והשאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו רוצים וכיצד עלינו לנהוג במציאות זו. אין ספק שזו שאלה קשה וחמורה בעייתית וכואבת אך אין מנוס מלהתמודד איתה.

הקושי נובע מכך שהזיקה ליהדות סותרת את הערכים האוניברסליים שעליהם ברור לנו שלא נוותר.

ובאופן פרטני יותר, כיצד אנחנו כבני אדם שלהם זיקה לתרבות יהודית צריכים להתייחס לנשים, חילוניים, אינם יהודים….? האם תרבותנו היהודית קודמת לחירות האדם? האם הזיקה למורשת עדיפה על כבוד האדם? האם שימור היהדות מהווה הצדקה לביטול ערך השוויון?

אם אסכם את דבריי, השאלה שאתה צריך לשאול את עצמך היא כך: מהו הדירוג הערכי; אדם (אוניברסליות), אזרח מדינה (לאומיות), בעל תרבות ייחודית (יהודי). ואם תתבונן מבחינה כרונולוגית תמצא שאתה נולד אדם ככל אדם, מקבל אזרחות ועל שני אלה תופרים לך חליפת תרבות.

פעמים רבות שהאדם הופך את סדר העדיפות ושימור תרבותו עדיפה על ערך האדם (גזענות), פעמים שלאומיותו חשובה לו יותר משיוייון (פאשיזם).

בברכה

דעת – אמת