שלום אורי,

היות ונושא התעוררות הקבלה וחכמת הנסתר והנעלם משפיעים על בני אדם וגורמים להם להתעלם מהמציאות (מצב המוגדר "פסיכוזה"), אאריך בתשובתי על אף אהבתי את הקיצור.

כשהיהדות שינתה את פניה מדת פולחן – הקרבת קורבנות בבית האלוהים (בית מקדש) – לדת של פרקטיקות הלכתיות (משנה וגמרא), למעשה היא המירה את דמותו של אלוהים. כשם שהמירו את בית המקדש לבית כנסת כלומר, מבית אלוהים לבית כינוס בני אדם, כך היחס לאלוהים השתנה. אם לפנים עבדו את אלוהים באופן ישיר ומרכז עבודתו בהקרבת קורבנות. מאז חורבן בית המקדש אלוהים ישב במרומים בבית מקדש של מעלה והיהודים עבדוהו בדקדוקי עניות המתייחסים להתנהגות האדם – כיצד לקנח את פי הטבעת, והאם מותר לקיים יחסי מין לאור היום, ואיזו פרשייה קודמת בכתיבת התפילין…. וכהנה דקדוקים לפרטי פרטים ללא קשר לעבודת האלוהים הישירה. אומנם בדקדוקיהם פינטזו והזו, ועדיין הוזים, כאילו בהקפדתם לא לדבר בין ברכה לעשיית מצווה מקיימים הם את רצון האלוהים. כי טבע ברייתו של האדם להפיח במציאות מעשיו משמעות ככל העולה על לבו.

את הרחקת עבודת האל באופן ישיר הגדירו חכמים בזו הלשון: "לא בשמים היא" (בבא מציעא נט ע"ב). כלומר בני אדם קובעים את עבודת האל בניגוד לדברי האל עצמו. ויתירה מכך עבודת האל תבוא לידי ביטוי על ידי מילוי צרכי האדם היומיומיים על כל דקדוקיו ופרטיו – איזו נעל יש להקדים בנעילת הנעליים… מתקופת ימי הבניים, במיוחד מתקופת הרמב"ם, אלוהים נהפך לנשגב ונעלה באופן כזה שאי אפשר להתייחס אליו מלבד להכיר בקיומו עד שהיו פילוסופים שהגדירו אמונה זו כאתיאיזם, כפי שהרומאים כינו את הנוצרים בתחילת התעוררות הנצרות כאתיאיסטים – אלוהים ללא אלוהים. אם כך, מה שנשאר ליהודים בתקופת ימי הביניים, הוא הדבקות בדקדוקי ההלכה לפרטיה ומרוב דקדוק והקפדה כמעט ששכחו את מי הם עובדים. מציאות יהודית-הלכתית זו יצרה וואקום אינטלקטואלי בקרב היהודים והם נאלצו לאמץ לעצמם דרך נוספת. הרמב"ם ניסה להטמיע בקרב היהודים את דרכם של הפילוסופים המבוססת על התבונה ואף קודמת לטקסט התורני. אך ההמון היהודי בהנהגת רבני ההמון מיאנו לקבל גישה זו וחלקם שרפו את ספריו. ולכן הוואקום האינטלקטואלי המשיך להתקיים ובמקומו החלה התעוררות מכיוון אחר ,הפוך לתבונה והראציונאליות שניסה הרמב"ם להטמיע – המיסטיקה, הנעלם, הנסתר דברים שנפשו של אדם מחמדתן. בדיוק בחלל זה חדרה הקבלה לההמון.

כדרכה של מיסטיקה והזיות נסתרות הן אינן ניתנות להוכחה והפרכה ואף אינה מתכוונת לעסוק במתודה תבונית. אלא הם מסוג הדברים שהמאמין מקבלם כאקסיומה. וברוב המקרים הם יתעלמו מהתבונה או ישתמשו בה כשפחת הזייתם.

עכשיו הגע בעצמך – מבין אילו שתי גישות יבחר ההמון? בגישה הדורשת ותובעת למאמץ אינטלקטואלי; לקרוא וללמוד דברי חוכמה והגות להכיר את המציאות כפי שהיא על ידי מחקר ויגיעת השכל והנפש. או יבחרו בגישה המספקת תחושת "רוחניות" בזול ללא מאמץ וללא יגיעה? (השאלה רטורית כמובן).

ועכשיו לקבלה בזמננו של הרב מיכאל לייטמן, שמנצל את ההמון. וכי מה יכול לסחוף את ההמון יותר מדברי סוד נעלמים עם הבטחות "בזול" לחיים מאושרים? ראה מה שנכתב באתר של לייטמן: "ספר הזוהר, הוא ללא ספק אחד הספרים המפורסמים והמיוחדים שנתחברו במרוצת השנים. המסתורין שאופף את הזוהר אינו יודע גבולות, ומיליונים קוראים בו על אף היותו סתום. מיליונים רבים אחרים אף חוששים מפניו. אולם קסמו האמיתי של ספר הזוהר הוא בכוח הרוחני שטמון בו, כוח שמסוגל להעניק חיים טובים יותר לכולנו".

שים לב היטב כיצד מוליכים שולל את האנשים: מודים הם בפה מלא שהזוהר נקרא ללא הבנה ובמקביל מבטיחים "חיים טובים". אך היות ודברי נסתרות נעלמים מבני אדם, מי בכל זאת ידע לפענח צפונות? כמובן הרב עצמו שלמד מפי רבו "הסולם"!!! וכך הוא מעיז לכתוב: "רבים חושבים שהם מבינים את מה שכתוב בזוהר אך רובם טועים ובגדול. ספר הזוהר נכתב עבור אנשים שפיתחו את הנשמה עד לדרגת "מעבר המחסום", כלומר, גילו את העולם הרוחני והחלו לחיות בו. רק הם יכולים להבין את הטקסט בספר, שכתוב בשפה מיוחדת המכונה "שפת הענפים". והנה מילכוד – אדם לא יוכל להבין את הסוד עד שיחיה כפי שהסוד והקבלה דורשים ממנו. כלומר, שיעבוד טוטלי מראש עוד טרם האדם השכיל לדעת לאן הוא נכנס וכשנכנס פעמים רבות כבר מאוחר. רצוני לומר, האדם כבר ביטל את שיקול הדעת ושיפוטו הסביר.

ולשאלתך האם הקבלה תורמת לאנושות? תשובה, הקבלה היא הזיית בני אדם שהיו זקוקים להרחיק את חייהם הריאלים מעצמם כי לא היו מסוגלים להתמודד איתה. יתכן ומצב זה תורם לפסיכוזה של אנשים לשרוד את חייהם. אך ללא ספק הנזק רב על התועלת וראוי היה לפרסם את בדיותיהם כפי שעשה זוג שנכנס לשם והשכיל לצאת. תמצא את מסקנותיהם כאן: "הצד האפל של בני ברוך".

ולחיזוק דבריי אביא שני ענקים; שפינוזה והרמב"ם המבטאים בסגנונם את ההמון הנבער הנוהר אחר הנסתר והעמום על חשבון הגלוי והוודאי.

"אילו בני אדם עשויים היו לכוון את כל ענייניהם בעצה בטוחה, או אילו שיחק להם מזלם תמיד, לא היו נתפסים לכל אמונת שווא. אולם בני אדם באים, לעתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת, ומחמת רדיפתם המופרזת אחר טובות המזל שאין בהן ודאות הם נקלעים מרה בין תקווה ופחד. לכן רוחם על הרוב נוטה עד מאוד להאמין לכל דבר. וכל זמן שהרוח שרויה בספק, ניתן על נקלה לטלטלה אילך ואילך…ולפי שכך הם פני הדברים, אנו רואים בראש ובראשונה, כי הדבקים ביותר בכל מיני אמונות תפלות הם אלה הלהוטים ללא שיעור אחר דברים שאין בהם ודאות. וביותר כשהם שרויים בסכנה וקצרה ידם מהושיע לעצמם, הריהם משוועים כולם לעזרת שמים בנדרים ובדמעות כנשים, וקוראים לתבונה – עוורת ולחכמת אנוש הבל. לעומת זאת הם מאמינים, כי הזיות הדמיון, חלומות ולהג תינוקות הם תשובות אלוהים, ולא עוד אלא אלוהים מואס בחכמים ולא חתם את החלטותיו ברוח כי אם בקרבי בהמות, או שאוילים, משוגעים ועופות מגידים אותן מראש בהשראה ובהתעוררות אלוהית. הנה עד איזו מדרגה של טירוף דעת מביא הפחד את בני האדם. נמצא שהסיבה המחוללת, משמרת ומטפחת את האמונה התפלה הוא הפחד….בני אדם אינם נתפסים לאמונות תפלות אלא בשעה שהם שרויים בפחד; ושכל אותם הדברים שכיבדו לפנים מתוך יראת שווא אינם אלא יצירי הדמיון, הזיות רוח נכאה וחרדה; ואחרון אחרון, ששלטונם של החוזים על ההמון גדל ביותר בעתות הצרה הקשות ביותר למדינה… עוד יוצא מזה, כי אמונת שווא מן המוכרח הוא שתהיה שונה ומשתנית ביותר ולא יציבה, ככל תעתועי הרוח והתפרצויות השגעון…וברור מן האמור כי אין לך דבר השולט בהמון ביתר יעילות מאשר אמונה תפלה; ומכאן שניתן בנקל להניע את ההמון באמתלה של דת…כדי שילחמו על עבדותם כאילו הייתה תשועתם…ושיא העוול הוא, שדווקא אלה הבזים לתבונה מכל וכל ודוחים את השכל בטענה שהוא נפסד מטבעו, הם הם הנחשבים בעלי אור אלוהי…לא זו בלבד שמזלזלים באור הטבעי אלא שרבים אף מנדים אותו בתור המקור של פריקת עול שמים; כי דברי כזבים מעשי אדם נחשבים כלקח אלוהים; כי פתיות נחשבת כאמונה…הלא ידעתי בכמה עקשנות נאחזות בנפש דעות קדומות, משנתקבלו על הלב במסוה של יראת שמיים, ועוד ידעתי כי ממש כשם שאי אפשר לעקור מלב ההמון את הפחד, כך אי אפשר לעקור מלבו אמונת שווא. ואף זאת ידעתי, כי עקיבות ההמון אינה אלא עקשנות, ולא התבונה מכוונת אותו כי אם קנאות דוחפתו, לשבח או לגנות. לכן אין אני מזמין את ההמון ואת כל הלוקים באותן הפעלויות שלוקה בהן ההמון, שיקראו את דברי אלה. (מאמר תיאולוגי מדיני – הקדמה).

אפילו אם תאמר לאדם הנחשב הוא מחכמי ישראל, שיצירת הוולד נעשית על ידי מלאך הנכנס בבטן האישה ושם צר הוא את צורת הוולד, יקבל תאורייה זו ויאמצה לליבו ואף יתפאר מעוצם חוכמתו של אלוהים, בדיוק כמו שחכם זה יאמין שגוף המלאכים עשוי מאש שורפת, אך אם תאמר לו שאלהים שם בזרע הגבר כח טבעי הגורם ליצירת הוולד הוא ידחה דבר זה ולא יקבלו (מורה נבוכים, חלק שני, פרק ו).

בברכה

דעת – אמת