שלום אבנר,

פעמים רבות חכמי התלמוד לא ידעו את מובנם של מילות המקרא והמשנה והם נעזרו באנשים אחרים. ואיני רואה בזה פחיתות כבוד שחז"ל לא היו בקיאים בלשון מקרא, במיוחד שידעו להודות בכך.

כך למשל (במסכת ראש השנה כו ע"ב) יש רצף מילים מהמקרא והמשנה שחז"ל לא ידעו את מובנה. אביא שתי דוגמאות: המילה "יְהָבְךָ " הנמצאת בפסוק: "הַשְׁלֵךְ עַל ה'יְהָבְך וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ "(תהילים, נה; 23), לא הייתה ידועה לחכמים והם למדו את משמעותה במפגש אקראי עם סוחר דרכים ערבי שאמר לו: "קח יהבך והניחו על הגמל" מתוך דבריו הבינו שיהבך משמעו משאך. כך גם במילה סירוגין המופיעה במשנה לא ידעו את משמעותה : קרא את מגילת אסתר בפורים סירוגין ומתנמנם יצא ידי חובת קריאה המגילה (מגילה, פרק ב, משנה ב). עד שבאופן אקראי שמעו את שפחתו של בית רבי יהודה הנשיא, מתבטאת לאחר שראתה את החכמים נכנסים טיפין טיפין לפרקים לבית המדרש ולא יחדיו ואמרה להם: "עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין" ואז הבינו את משמעות המילה סירוגין.

חכמים היו מודעים שהעברית המקראית עברה גלגול ושינוי ולכן אמרו: " לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן" ומסופר על אחד החכמים שלימד את בנו משנה ושינה מנוסח המשנה ובמקום לומר: "ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות", כפי שנכתב במשנה (משנה, מסכת חולין, פרק יא, משנה א), הוא שנה לבנו "ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים". שאלו אחד החכמים מדוע הוא משבש את לשון המשנה? תשובתו: נקטתי לשון תורה: "רְחֵלִים מָאתַיִם" (בראשית, לב; 15). ומעניין לעניין באותו עניין, בתנ"ך ואין צריך לומר אצל גדולי הרבנים, אין הקפדה על לשון זכר ונקבה: "כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם" (זכריה, פרק ג ). וכן במלכים א (פרק יח): " עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים (צריך להיות שני סעיפים)". בתהלים (פרק קב) כתוב "שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג", בלשון זכר. ואילו בדברים (פרק יד) " כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ " בלשון נקבה. וכך כתב על זה אבן עזרא (תהלים פרק קב פסוק ח) "כצפור – לשון זכר, ובתורה נקבה ככה מלת שה [פעמים זכר ופעמים נקבה] שה פזורה (נקבה) רק שה תמים (זכר)". אפילו באותו פסוק זה משתנה כך נכתב (שמות פרק לה ) "אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת עַמֻּדָיו (זכר) וְאֶת אֲדָנֶיהָ (נקבה). וכן מלכים א (פרק יט) "וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים ".

נחזור לענייננו, היות ודרכה של שפה להשתנות טבעי הוא שהעברית המקראית לא תהיה נהירה וברורה אף לחכמים. מה שכן מטריד הוא שיטת פרשנות חז"ל את המקרא בצורה לא סבירה ואינה מתקבלת על הדעת. כך למשל אחד החכמים (ראש השנה כו ע"א), הטוען שהמקרא מתייחס לקרן הפרה כשופר ולכן מותר לתקוע בראש השנה בשופר מקרן פרה, מביא ראייה מתוך הפסוק: "וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר" (תהלים, סט; 32). חכם זה מחבר את מילות שור – פר ויוצר מילה חדשה "שופר" וכך לומד שקרן פרה נקראת שופר. דוגמה נוספת מרבי עקיבא, הלומד על דרך עשיית בתי התפילין המונחות על הראש. הוא לוקח את המילה הכתובה בתורה "טטפת" ומחלקה לשניים טט- פת. את המילה טט הוא מפרש "שתיים" משום שלדעתו בלשון מדינה אחרת המילה טט משמשת כשתיים. וכך המילה "פת" בלשון מדינה אחרת משמשת כשתיים. יחדיו , טט ו- פת מהווים ארבע. מכאן שבית התפילין עשוי מארבע בתים.

ברכת שנה טובה

דעת – אמת