הרבה ממה שלמדתי בשיעורי תושב"ע גרמו לי לשאול את המורה שאלות שהתשובות עליהן נשמעו כך: "עזוב, לא תבין, זה משהו מהקבלה…..". האתר חיזק אצלי את האמונה שהתובנות אליהן מגיעים החכמים היהודים הן תוצאה של בינה אנושית גרידא. תודה רבה על ההשקעה ותמשיכו להאיר עיני אנשים.
לפני כחודש למדנו על דיני בשר- חלב. המורה הסביר שאם רותח פוגע בצונן אז יש דין אחד ואם צונן פוגע ברותח אז יש דין אחר. מיד חשבתי על החוק השלישי של ניוטון.
אשמח לקבל נימוקים לגבי הדין, איך הגיעו לדבר הזה בכלל, זה נשמע הזוי!
שאלתי את המורה, אגב, למה פשוט לא פוסלים את כל הסיפור הזה מיד, הרי הדינים נשמעים כמו לזות שפתיים? והוא הסביר שבתקופה בה הדבר נכתב הדבר, בשר היה יקר וכי לא יכלו לזרוק אז את התבשילים בלי לחשוב פעמיים.
בתודה טלי.
חז"ל בדו והזו מלבם דברים רבים וזה אחד מני רבים כפי שהצגנו באתר.
דיני בישול בשר בחלב כמוהם כדין בישול בשבת. ובדיני בישול בשבת התלמוד עושה הבחנה בין מים חמים הנמצאים "בכלי ראשון" (סיר שהתחמם יחד עם המים על האש) לבין מים חמים שנשפכו "לכלי שני" (סיר צונן שלא עמד על האש) אף שטמפרטורת המים שווה בשני הכלים וזהו שאמרו חז"ל בתלמוד: "כלי שני אינו מבשל" (שבת מ ע"ב ) והיתר בישול בכלי שני , הוא אף במצב שהטמפרטורה של המים המעורבבים (במים צוננים וחמים) עובר את הטמפרטורה של 45 מעלות (יד סולדת) שבטמפרטורה זו חז"ל קבעו שאם נמצא בכלי ראשון נחשב בישול. הרשב"א, ממפרשי התלמוד, מנסה להסביר אבסורד זה כך: משום שחום המים לאחר הערבוב אינו מחמת חימומם של המים הצוננים אלא מחמת הראשונים החמים שלא נצטננו.
ליתר הרחבה עייני בתשובה "לדעת חז"ל מים מעורבבים נשארים עם טמפרטורות שונות” .
תשובת מורך שגויה לחלוטין, נראה שהגה אותה מתוך חוסר אונים שגרמת לו.
בברכה
דעת – אמת