צריך לזכור שני דברים:

1. שההלכה נקבעה על פי נורמות של החברה בעת העתיקה (בבבל ובארץ ישראל).

2. שההלכה מתייחסת ליהודי בלבד אך מי שאינו יהודי דין אחר לו והרוצחו אינו נענש בידי בית הדין הרבני. (עיין במאמר: "הגויים בהלכה")

ועכשיו נבאר את ההלכה, דין הבא לגנוב מבית חבירו מופיע כבר במקרא: "כִּי יִגְנֹב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ (ושחטו) אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּׂה: אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים [אין ההורגו נחשב רוצח אלא כהגנה עצמית]" (שמות , כא ; לז – שמות, כב; 1). ובתלמוד הבבלי (סנהדרין עב ע"א) מבארים את הסיבה (שהורג הגנב אינו נידון כרוצח) כך: היות הנורמה החברתית (לפחות בזמנם) היא שאדם חס על ממונו ומתוך כך הורג את הגנב, והיות והגנב מכיר בעובדה נורמטיבית זו ואף על-פי כן נכנס כדי לגנוב , סביר להניח שהתכוון גם לבוא להרוג את בעל הבית אם יגלה אותו. והיות והמשפט העברי סובר 'שהבא להורגך השכם להורגו' כלומר חייך קודמים לחיי הגנב לכן זו הגנה עצמית לגיטימית.

מתוך הסבר זה (שדין היתר להרוג גנב הוא רק שיש סבירות שבא להורגך אם תגלה אותו) , אפשר להסיק שאם המציאות אינה כזו הרי שההורגו נידון כרוצח לכל דבר.

ולכן נפסק להלכה שאם היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב אינו מתכוון להורגו ולא בא אלא על עסקי ממון בלבד, אסור להרגו, ואם הרגו הרי זה הורג נפש. ולכן אם נכנס הגנב לשדהו, לגינתו או לדיר (ולא לביתו) שחזקתו שבא כדי לגנוב ממון בלבד, ההורגו נידון כרוצח וכן אם סיים הגנב את גניבתו והיה בדרך יציאתו ופנה כבר עורף ההורגו נידון כרוצח (רמב"ם הלכות גניבה פרק ט הלכה י – יב).

נ.ב בתקווה שהמשפט האזרחי של ימינו ישווה את דינו של אינו יהודי ליהודי (כי מקוננת בלבי תחושה שהיד על ההדק בקרב היהודים קלה יותר כשמדובר בערבים).

בברכה

דעת – אמת