שלום נר- ציון

למעשה השאלה צריכה להישאל על ההמון הפתי ולא על הרבנים: כיצד ציבור רב כל כך לאורך זמן רב מאמץ אל ליבו בדותות וכזבים, ואף מוכן למסור נפשו למען הזיות שווא אלה.

מדוע, תשאל, סובר אני שאין שאלה על רבנים? משום שהתנהגותם הנלוזה מובנת היטב, מנצלים הם את בורות ההמון כדי לשלוט על נפשותיהם המפוחדות. מבטיחים הם הבטחות שווא כדי לספק את תאוות ההמון, תאווה הגורמת להמון להשתעבד לחלוטין למרותם וסמכותם של הרבנים. הנה כך כתב שפינוזה: "אנו רואים כי כמעט כולם מכריזים על בדיותיהם כעל דבר אלוהים, וכל שאיפתם אינה אלא לכפות את זולתם, בתואנה של דת, לקבל דעתם שלהם".

כל הידעונים, האובות, מכשפים, קוסמי קסמים, נביאים ומנחשים יודעים ומכירים את נפש "בהמתם של ההמון" ואינם דואגים מפני ההמון שהמציאות העובדתית תנפץ את הבטחותיהם.

ראה דוגמה נפלאה מהבטחת מחבר התורה: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה". כשראו חכמים אדם שכיבד את אביו ומת תוך כדי עשיית המצווה מיהרו לסרס את הכתוב ואמרו: "למען יאריכו ימיך" לעולם שכולו ארוך (העולם הבא) עד שקבעו באופן גורף: כל שכר מצוות הכתובים בתורה אינם מתקיימים בעולם הזה אלא בעולם הבא (קידושין לט ע"ב).

עכשיו נתייחס לנוהג ההמון ואף זאת בלשונו של שפינוזה: "אילו בני אדם עשויים היו לכוון את כל ענייניהם בעצה בטוחה, או אילו שיחק להם מזלם תמיד, לא היו נתפסים לכל אמונת שווא. אולם בני – אדם באים לעיתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת, ומחמת רדיפתם המפוזרת אחר טובות המזל שאין בהם ודאות הם נקלעים מרה בין תקווה ופחד. לכן רוחם על הרוב נוטה עד מאוד להאמין לכל דבר. וכל זמן שהרוח שרויה בספק, ניתן על נקלה לטלטלה אילך ואילך… בשעת צרתם אינם יודעים להיכן יפנו, והתחנונים יבקשו עצה מכל איש; ואין לך עצה סרת טעם, מופרכת וחדלת-שחר שלא ינהגו על פיה".

אם תחבר את שתי המידות – של מנהיגי הדת רודפי הכבוד והשררה ושל ההמון המפוחד השם את נפשו בכפו של כל רב – יתבררו לך כל התמיהות והפליאות בנושא זה.

ויתירה מכך, אין לך דבר קל יותר מאשר להוליך שולל את ההמון בשעת מצוקתו. ניקח לדוגמה את הבטחת שנת השמיטה: "וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח… וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כה; 18-22). הרי הדבר ברור שבשנה השישית היבול היה ככל שנה אלא שהחטא גרם. למעשה מבטיח ההבטחה הגן על עצמו עוד לפני ההבטחה באומרו: "ועשיתם את חקתי ואת משפטי" כלומר אם בשנה השישית לא יהיה יבול לשלוש שנים הסיבה לכך שלא שמרתם את חוקותי ומשפטיי.

בוא וראה איך שזוהר מוליך שולל את עצמו ואת ציבור קוראיו. הוא אינו מביא את איום חז"ל :

"על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר" (משנה, שבת פ"ב מ"ו ) הרי כל בר בי רב יודע שנשים המתות בשעת לידה אין להן שום זיקה לדברי הבל של חז"ל. כלומר בימינו ובזמנינו אפשר לבדוק ולראות את הבדיה.

אלא שזוהר בחר להביא הבטחה שאינה ניתנת לבדיקה בימינו (שנת השמיטה אינה נוהגת בזמנינו מן התורה אלא מדברי חכמים) וכך משכנע את נפשו המעורערת והמפוחדת שההבטחה התגשמה פעם – בעבר לפני שנים רבות.

אם תתבונן היטב בדרכי מנהיגי הדת וההמון תגלה שכל חששם ופחדם הוא מאנשי התבונה החושפים את הבליהם. הם ינהגו כלפי התבונה באלימות פיזית ומילולית כפי שנהגו כלפי אנשי דעת – אמת.

בברכה

דעת – אמת

שלום לדעת – אמת

קראתי בעיון רב את התשובה היפה שהשבת לשלום נר – עציון. שמחתי עליה, שכן בשאלה זו בדיוק התלבטתי גם אני אך היססתי לשאול (גם בגלל נקיפות מצפון, לשאול שאלה כפרנית וכו').

השואל הנ"ל ציטט מתוך ספרו של אורי זוהר. וזו הזדמנות בלתי – חוזרת מבחינתי לשאול בעקבותיו גם – כן שאלה מספרו של זוהר שמנקרת במוחי כבר הרבה זמן, ואודה אם תאיר את עיני רבים בקושיה זו.

אורי זוהר טוען: לאמר ששלמה המלך בעל שיר השירים, משלי וקוהלת הוא בעל פתי מאמין לכל דבר, ומה שאנו בזמננו פוטרים בעקימת שפתיים כ'מיתולוגיה' הוא (שלמה) קונה ללא ערעור, ללא בדיקה, וחותם את יצירת חייו ב'סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם" (קהלת, יב; 13).

בקיצור שואל זוהר, ובעקבותיו אני וכן רבים בוודאי – שלמה המלך, החכם באדם, היה אמנם טיפש, האמין במיתוסים ובסיפורי – עבר בדויים, לא בדק ולא חקר וסתם "האמין", בלי כל יסוד? הייתכן?

בברכה

אברהם סלפטר

שלום אברהם

קהלת הוא למעשה חיבור המאוחר לתקופת שלמה והצגת המלך שלמה כמחבר הספר, המופיעה בפתיחה, "דברי קהלת בן דוד" איננה אלא פיקציה ספרותית. אין בדבריי אלה להפחית מערכו התוכני של ספר קהלת שלמעשה עסק בשאלות גדולות המעסיקות את האדם עד עצם היום הזה: טעם החיים ותכליתם; חוסר הערך של מעשי האדם; מוגבלות יכולתו של האדם – אי היכולת לתפוס את עצם קיומו. רצוני לומר שקהלת עסק בשאלה ערכית : מעמדו של האדם בעולם הזה. ואין בינה לרמיסת התבונה כמלא נימה ובודאי שאין בקהלת הוראה להיות בור טיפש וחסר דעת, שנאמר: " וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (קהלת, ז; 12).

אלא שאנשים המתאווים לאמונתם, נוברים הם בכל המקומות העשויים להביא חיזוק לרמיסת התבונה. הלא התבונה היא האיום הגדול ביותר על המאמין, וכיצד הוא "עוקף" את האיום? פשוט מבטל אותו לחלוטין!!!

אך לא דיי להם שהם עצמם רומסים את התבונה, משתדלים בכל כוחם להיתלות באילן גדול –אדם בעל תבונה – ולייחס בשמו דברים התואמים את השקפת עולמם שלהם.

אם שמת לב, נוכחת להבין שזוהר למעשה השיב לשאלה: כיצד יתכן שרבנים מבטיחים דברים עתידיים העלולים להתבדות? לקבל את דברי החכמים המפרשים את המצוות ללא תבונה וחקירה אלא קבל דבריהם ללא עוררין אף אם הם מתבדים.

כדי להמחיש את תאוותן כי רבה לאמונתם, עד שמאבדים את שיקול הדעת בבחינת הטקסטים המקודשים בעיניהם, עד שאפשר לומר שלא קוראים הם את כתבי הקודש כדי להבין מתוכם את הנאמר בהם אלא תרים הם בכתבי הקודש כדי לספק את תאוותן ולמעשה הופכים את כתבי הקודש (בעיניהם) ככלי שרת לספק את הזיותיהם, נבאר את דברי קהלת:

פתיחת חיבור קהלת מתחיל במסקנה הכואבת של האדם המודע למציאות קיומו: " הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל".

ומה יעשה האדם שהגיע לתובנה זו? על כך משיב קהלת שתי תשובות, אחת לאדם המסוגל נפשית לקבל את המציאות המרה (של זמניות וארעיות הבלי החיים) והשנייה לאנשים הזקוקים לפיקציה שתרגיע את נפשם המטוטלת.

וכך הוא אומר:

רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ… כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה" (קהלת, ט; 9-10), כלומר התענג בעולם הזה ככל יכולתך (אין הכוונה להנאות חומריות דווקא אלא לדברים המביאים לאדם אושר בחייו כאן בעולם הזה, שעל פי רוב באים דווקא מיצירות רוחניות).

ולאדם הזקוק למרגוע דמיוני, לחיי נצח ולקוות להמשך חיי נשמתו (כאילו שיש לו מושג מהי) הוא אומר: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם:

כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע" (קהלת יב;13).

הדבר ברור, כפי שציינו לעיל, מדוע בחר זוהר דווקא לסמוך על שמירת המצוות ולא על המסקנה הקודמת; אושרו של האדם כאן בעולם הזה.

דבר נוסף, אנשי האמונה דרכם להוכיח את אמונתם רק לאחר שהם מניחים כדבר ברור את נשוא ההוכחה. זוהר אינו מנסה לברר מהם המצוות שצריך האדם לשמור? האם את מצוות המקרא? או הלכות שחז"ל קבעו בניגוד לדברי המקרא? אלא מקבל כדבר המובן מאליו שקהלת התכוון לדקדוקי העניות של התלמוד הבבלי. הוא אינו מעלה על בדל מחשבתו שמא התכוון קהלת במילותיו "את האלהים ירא" כלומר אלוהי הטבע והאור הטבעי – היא התבונה. "ומצוותיו שמור" על דרך מיכה הנביא :

הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיך" ָ(מיכה, ו; 8) כלומר, הירצה ה' באלפי אלפים של דקדוקי מצוות ורבבות של סייגים והרחקות (כמו מה הדין בפרה אדומה שצמחה לה שערה לבנה בזנב, וכאלה דברי הבל רבים הנמצאים בתלמוד) ולזנוח את אהבת האדם – גוי ויהודי כאחד, נשים וגברים ובעלי אמונות שונות.

אם תתבונן היטב באמנה של האומות המאוחדות ומאידך "במוסר היהודי" על-פי התלמוד תגלה שהראשונה קרובה מאוד לדברי מיכה הנביא והאחרונה רחוקה היא כרחוק מזרח ממערב.

בברכה

דעת – אמת