לדעת-אמת שלום,

קודם כל אני רוצה להודות לכם על האתר הנפלא, אשר בלי ספק הוסיף לי מידע חדש אשר לא הייתי מודע לו. הנכם עושים מלאכת קודש.

רציתי לשתף אתכם בסיפור אישי (בקצרה – הקשור ל"נפלאות הדת" והחברה הישראלית):-

לפני כמה שנים פגשתי עלמה יפה בעת טיולי בחו"ל. האישה אשר הייתה כחודש צעירה ממני ואנוכי מצאנו את השפה המשותפת בדרך בזק והניצוצות החלו לפעול. אך ראה הפלא ופלא אותה נערה אינה יהודיה כלל. אך אני אשר באתי מבית חילוני אשר מעריך את השיוויון ומקבל כל אדם באשר הוא. ואיני מאמין בנבערות הדת לא הרגשתי שהתאהבותי הינה כמעשה רע או פשע. במשך הזמן האישה ואני דברנו על חתונה ועל ברית נשואים (כמובן בדרך אזרחית). לאחר נישואיי חדר במשפחתי הפחד שמא לא יקבלו את אותה עלמה, מכיוון שאינה יהודיה, לתוך החברה הישראלית. אבי (האגנוסטיקן) ואמי (החילונית המאמינה באלוהים) לחצו עליי על מנת לעבור בברית הנשואים הדתיים. ובכך גם ביקשו ממני לגיירה. אני בתור אדם אתאיסט הרגשתי כבוגד באמונתי. אך למרות הכל התחילה אשתי את גיורה לבדה, אך כעבור זמן מה (לא רב), גיליתי שהרי גם אני צריך להיות נוכח במהלך תהליך הגיור. עליי לעבור "גיור" כפי שאשתי עוברת. דבר זה הכניס בי מורת רוח והשתוממות. הופעתי לשיעור אחד ובכך סגרתי את עניין הגיור מבחינתי באותו רגע. לאחר הולדת בני המשיכו הוריי בלחצם ובדאגתם למען הילד אשר יגדל כ"גוי" במדינת היהודים וירגיש כנטע זר בתוך החברה. הוריי פחדו מהתנקלות החברה לבני ואשתי. הנחתי לנושא ולא נתתי לזה לטרוד את מנוחתי. אך הנושא המשיך לו לצוץ גם מחברי הטוב אשר דאג לבני. חברי הטוב הכיר את דרך מחשבתי אך טען שהיא אינה מציאותית בחברה הנוכחית. הדבר אשר לא נתתי לו להטריד את נפשי התחיל להיות מטרד ע"י סובביי (החילוניים). לאחר תקופה בישראל מצאנו אשתי ואני את עצמנו שוב פעם בחו"ל, מדינתה של אשתי אשר התגעגעה למשפחתה. כאשר היינו בחו"ל ניסיתי לקחת את היוזמה ולטפל בנושא הגיור הרחק מהביצה הישראלית. בזמן תהליך הגיור ניסיתי בכל כוחי (כאתאיסט) להתחבר אל הדת ולרגש "האלוהי". שמירת שבת,חגים,ציצית,כיפה וכל ההלכות. שמרתי במשך חודשים תוך התנסות אמיתית להתקרבות. אישתי אשר הייתה צריכה ללכת כולה מכוסה בבגדים בשיא החום של הקיץ קיבלה את כל ההלכות המשונות (וישנם הרבה כאלו בשולחן ערוך ובהלכה) בלי להתלונן יתר על המידה. תמיד שאלתי את עצמי אם אני הייתי מוכן לעשות את זה בשבילה? והאמת אני חייב להודות בכל היושר, שספק רב אם הייתי מוכן לעבור את גיהנום זה ע"י אנשים אשר רואים אותי לא יותר טוב מבהמה. הייתי יושב עם הרב (אגב חב"דניק נחמד) ומציף אותו בשאלות אשר בעיקרם בקשר לגזענות וחוסר השיוויון בדת היהודית. פניו של הרב החווירו כל פעם מחדש כאשר שאלותיי הופנו אליו. הרגשתי לא יותר מאשר מבוגד בעצמי באשתי ובבני ה"גוי" (אשר עבר "ברית מילה" בגיל 8 ימים). הרי כל דבר אשר אני מאמין בו לא מתקיים בדת הגזענית והלא שיוויונית. הרב אפילו, למען קירוב הלבבות, היה מוכן ללמד גם את אשתי את התניא (ספר שלומדים בחב"ד) . אך דבר זה אינו שינה בדבר את חוסר השיוויון והגזענות אשר הייתה שרוייה בתוך כל הקהילה. קהילה אשר קיבלה את אישתי כמוקצה (חוץ מהרב). עד כדי כך שידי הייתה קרובה מאוד מלהכות את אחד הנוכחים אשר פצה את פיו וקימט את פרצופו לעבר אשתי "הגויה" בערב ליל הסדר – תגובה לא אופיינית לי בכלל. תגובתי הייתה בצעקות תוך כדי הרגעת הרב אשר הסביר שאדם זה אינו שווה יותר מיריקה. כל זה לא שכנע אותי לגבי הרב הנחמד אשר בתוך תוכו האמין בהלכות אשר אומרות לו שהגוי לא יותר מבהמה. תוך כדי צביעות מדהימה שהוא מציג שבקרב חבריו המון "גויים". העצוב הוא שתמיד בפנים בתוך תוכו הוא חושב שהוא יותר טוב מהם. לפני שסיימנו את הגיור החלטנו לחזור לארץ (חלק מההחלטה נבעה בגלל שעבודתי שם נגמרה). כדי לסיים את הגיור עלינו היה להמשיך בישראל. המצב היה, שפשוט בישראל לא הייתי מוכן להמשיך עם הצביעות הזאת ובטח לא מול חבריי ומשפחתי. נסיתי להסביר לאשתי, אשר סבלה את כל יסורי הדת במשך חודשים, שאיני מוצא שום תרוץ להמשיך בדרך זאת בה איני מאמין. אמרתי לה שאני מרגיש בזה כבגידה עצמית. היחסים פשוט התחילו להתדרדר בנינו. אשתי התעצבנה ובצדק, שגרמתי לעבור את מסע הגהינום הזה במשך חודשים תוך אי אמונה עצמית במעשיי. ואך ורק בגלל הלחץ המשפחתי-חברתי. המצב הגיע לכדי פרידה (אחרי תקופה) אשר גרמה לכך שכל אדם חי בצידו השני של העולם. היא כמובן חיה עם בני. גם היום לאחר שעברה תקופה היא אינה מעוניינת לסלוח לי על סבלה. הסבל וההשפלה אשר עברה ע"י אותם רבנים. ואינה מבינה למה פעלתי בניגוד לדרך מחשבותיי. אינה מבינה את החלטתי לאי המשך הגיור לאחר הסבל הרב שעברה למעני (אני חייב לציין שאשתי אישה משכילה ומחוננת).

אני בתוך תוכי מאשים את עצמי על חיסול הנשואים ע"י כניעה לציבור הישראלי (דתי וחילוני) ובגידה בעקורונותיי, אבל איך אני בתור אדם בודד אמור להתמודד מול כל הלחץ הסביבתי אשר מופנה עליי ע"י הציבור החילוני (לא דתי) אשר סובב אותי? חברה דתית בקושי סובבת אותי.

אני שואל את עצמי למה אנשים צריכים לעבור את זה במדינה דמוקרטית אשר על מגילת העצמות שלה הצהירה על שיוויון בין כל בני האדם?

אני שואל את עצמי למה החברה החילונית נכנעת לזה ומשועבדת לזה באותה מידה שהחברה הדתית?

אני שואל את עצמי האם האדם הממוצע יודע מהו תהליך הגיור ומסכת העינויים אשר כוללים בתוכו?

אך הסיפור אינו מסתיים לו. לאחר המשבר הגדול אותו עברתי בעקבות פירוק משפחתי המשכתי להשקיע את כוחי בעבודתי על מנת להסיח את דעתי (בהייטק). לאחר תקופה, המשבר העמיק (אני לא אספר את כל הסיפור) וכל זה בשם ה"דת".

כיום אני בסדר, אך כמובן שאני עדיין בלי אשתי והילד. אני לא רואה את בני באופן קבוע בגלל המרחק והקשר בני לבין אשתי רע מאוד. יצאתי עם עוד שתי בחרות (אחת יהודיה "כשרה" והשניה לפי הגדרת הדת אינה יהודיה – אביה יהודי, לא שזה מעניין, זה רק נתון) מאז הפרידה, אך רגשתי שאף אחת מהן אינה מגיעה לקרסוליה של אשתי ברמתה האישית והאנטלקטואלית.

אני חושש שאבדתי אדם מדהים אשר אהב אותי מאוד (וכמובן גם אני אותה) וגדל איתי במשך השנים החשובות לי ביותר (התחתנו צעירים יחסית). כבודי לדת ירד כליל והשפעתה על החברה הישראלית אף מדאיגה אותי מאוד. אבדתי אשה יפה, חכמה,אנטלגנטית,מחוננת,משכילה וכשרונית אשר לימדה אותי המון במשך השנים. וכמובן את החשוב לי מכל בני היקר, בגלל נבערות חברתית דתית אשר לא יכולתי לעמוד מולה.

בתודה מראש טופז (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת).