תשובה לשאלתך היא מתחום הפסיכולוגיה של האדם – הוא אוטם אוזנו משמוע דברים המתנגדים לרצונו, או משבש את העובדות כדי לספק את גחמותיו, דברים אלה הם מן המפורסמים וידועים.

אך כדי להראות עד כמה הדברים מורכבים נביא דוגמה מאלפת ומרתקת מאנוס פורטוגלי בעל תבונה וראציונליות, כיצד הוא התמודד עם בדידותו החברתית – כראציונאליסט בעולם של אנשי אמונה המבטלים את התבונה.

אוריאל דה קוסטה יהודי אנוס מפורטוגל, ממשפחה מבוססת ואמידה, למד משפטים והיה גזבר בכנסייה שבעיר מולדתו. וכך הוא כותב בחיבור אוטוביוגרפי שכתב (תורגם לעברית בידי ', ברנשטיין, בחזון הדורות, עמודים מט-סה):

"מכיוון שלא מצאתי מנוחה בחיק הדת הקתולית ומפני רצוני לתלות את עצמי בדבר מה, החילותי לחקור בתורת משה ובספרי נביאים…ובהיותי מאמין במשה, באתי לידי החלטה , שמחויב אני לשמוע לתורתו, הואיל וקיבל לפי דבריו את הכל מפי אלוהים וקרא לעצמו שליח פשוט, או שנאלץ לשליחותו מפי האל בכבודו ובעצמו (ככה מרמים את הילדים). מסיבה זו וביודעי שבארץ מולדתי (פורטוגל) אין כל חופש להתקרב באיזה אופן אל הדת הזאת (היהדות) עלה הרעיון במוחי לעקור את מקום מושבי ולעזוב (בשנת 1616 עזב דה קוסטה להמבורג, הצטרף ליהדות גלויה [לא כאנוס] והתחיל בביקורת נגד הממסד היהודי)…אחרי עבור ימים מספר נוכחתי, שהדינים והמנהגים של היהודים מתאימים מעט מאוד לאותם החוקים שציווה לנו משה (עקב ביקורתו בממסד דה קוסטה הוחרם על ידי הקהילות היהודיות. כדי לצאת מהבידוד החברתי שנגזר עליו הוא ביקש מחילה, אך עשה זאת אך ורק כדי "להתחבר כלפי חוץ עם האנשים האלה, לחקות מעשיהם ולעשות כקוף בין הקופים" (דה קוסטה הוחרם שוב , ושוב ביקש מחילה בבית הכנסת קבל עם ועדה, בטקס משפיל שהוא מתארו כך:

"נכנסתי לבית הכנסת, שהיה מלא גברים ונשים שנקבצו כמו לחזיון – עם, כשהגיעה השעה עליתי על הבמה שעמדה באמצע בית הכנסת לדרשות ולשאר תשמישי קדושה וקראתי בקול רם מעל הכתב את הדברים שחוברו על ידם ושהכילו התוודות, שראוי אני לאלף מיתות בעד כל החטאים אשר חטאתי, על חלול השבת ועל חלול הדת שכל כך הרביתי לחטוא נגדה, עד שדחיתי אחרים שרצו להספח אל היהדות, ושלאות חרטה על מעשי אני מוכן ומזומן להכנע לפקודותם ולמלא את כל מה שיטילו עלי, ועל כל אלה מתחייב אני לבלי לשוב עוד למעללי הרעים האלה. כשגמרתי, ירדתי מעל הבמה, ויגש אלי נשיאם הקדוש וילחש באזני, שאטה הצידה לאחת הפינות שבבית הכנסת. ניגשתי אל קרן הזווית והשמש ציווני להסיר בגדי מעלי. גיליתי את גופי עד חגורת ואשים מטפחת על ראשי, חלצתי נעלי מעל רגלי, שלחתי זרועותיי ואוחז בידי באחד העמודים, ואז יקרב אלי אותו השמש ויקשור את ידי בחבלים אל עמוד הבית. אחרי כן ניגש אלי החזן ויכני על שתי צלעותיי ברצועות עור ארבעים חסר אחת מלקות, הכל בדיוק לפי המסורה. מפני שלפי מצוות התורה אסור לעבור על מספר ארבעים מלקות, ומפני שהאנשים האלה כל כך דייקנים ושומרי מצווה, נזהרים הם במאוד לבלי לעבור על חוק ומצווה. בין המלקות אמרו פסוקי תהילים. כשנגמר כל זה ישבתי על הקרקע ויקרב אליי איזה דרשן או חכם, כמה מגוחכים הם מנהגיהם של בני תמותה, בכדי להסיר מעלי את החרם, ובפעם אחת נפתח לפני שער השמים, שעד עתה היה סגור ומסוגר בעדי ונעל בפני את הסף והדלת. אז לבשתי את בגדי והלכתי אל אסקופת בית הכנסת, השתטחתי על הקרקע והשמש סומך בראשי, וכל אלה שיצאו את הבית עברו על גופי, כלומר, הרימו רגל ועברו על החלק התחתון של ירכי, כולם כמו שהם, בחורים וזקנים , שום קוף אינו יכול לעשות תנועות יותר חסרות טעם ועויות מגוחכות. ואחר שנגמר גם זה ולא נשאר דבר, קמתי מעל הקרקע והשמש, שכל הזמן עמד בצידי, ניקה אותי מן העפר, בל יגיד נא שום איש, שלא התנהגו בי כראוי, הואיל ואחרי המלקות נדו לי ויסלסלו את שערות ראשי, ואלך הביתה".

נ.ב זמן קצר לאחר מכן שם קץ לחייו .

בברכה

דעת – אמת