הכל התחיל בשלהי בית שני, מעמדו של בית המקדש כמרכז רוחני הלך ופחת ובמקביל כוחם של הפרושים (אורתודוקסיה של היום) צמח ועלה. המעניין הוא שהאורתודוקסים, כלומר חז"ל, הצליחו לעשות מהפכה ולבטל את התנ"ך תוך ששואבים את סמכותם מהתנ"ך עצמו. לשון אחר: התנ"ך משמש לחכמים קרדום לביטול התנ"ך – לקחו את הפסוק: "על פי התורה אשר יורך…תעשה" (דברים, יז; 11) ופירשוהו כך; אף אם עקרו, שיבשו וסילפו את התנ"ך, עליך – המאמין בתנ"ך – לשמוע ולציית לדברי חכמים. מכאן הדרך קצרה לקבוע פרקיטיקות פרטניות כדי לחנך את המאמינים לציות, בבחינת "חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואין אתה רשאי להרהר אחריה" . משמע ציית לחכמים אף בדברים שאינם מתקבלים על דעתך וזהו אחד מדגמי הציות שהשתמשמו חכמים כדגל ומנוף לשליטה על המאמינים, עד שהגיעו לאבסורדים שציינת. אך כדי שאבסורדים אלה יתקבלו בקרב הציבור, המציאו חז"ל שיטת פרשנות הנקראת מדרש (כלומר פירוש הפסוק שלא כפשוטו) וטענו שפרשנותם, כלומר דרשנותם, היא הפרשנות שניתנה מאלוהים למשה.

ליתר הרחבה עיין בדברינו: "פרשת שופטים" וכן "בפרשת ואתחנן" וכיצד דרשנותם הפכה לדברי אלוהים חיים עיין "בפרשת בא".

בברכה

דעת – אמת