שלום דן

המקור לדברי הבל אלו נמצא במסכת בכורות (נז ע"ב), נביא את הנאמר בלשון השווה לכל נפש:

ר' ישמעאל בן סרתיאל סיפר על ארבעה ארועים שהיו במקום מגוריו (ערקת לבנה) לפני רבי יהודה הנשיא (עורך המשנה):

1. בהמה שילדה ומתה היו נוהגים להפשיט את עורה ולעטוף בו את הוולד כדי לקיימו.

2. לחזירי המקום יש קיבה גדולה המכילה 600,000 קשקשים בעור הקיבה.

3. עץ ארז רחב ועבה מאוד, שנפל, יכלו לעבור עליו 16 קרונות עגלה מחמת עוביו הגדול.

4. עוף הנקרא "בר יוכני" הטיל את ביצתו הגדולה ומתכולת הביצה (חלמון וחלבון) הטביע 60 כרכים ו – 300 ארזים.

עוף זה הנקרא בפי חכמים: "בר יוכני", שמו התנ"כי: "רננים", על פי הכתוב באיוב (לט; 13) "כְּנַף רְנָנִים נֶעֱלָסָה" ודרשו חכמי התלמוד מהמילה "נעלסה" שעוף זה למרות שהוא נושא ביצה גדולה מאוד , הקב"ה ברא לו כנפיים חזקות כך שביצתה לא תיפול. במקרה הנדיר שהעוף הפיל את הביצה במקומו של ר' ישמעאל בן סרתיאל, זה ארוע חריג, מחמת שהביצה לא הייתה ראויה לבקוע ממנה אפרוח, ולכן העוף "בר יוכני" השליך את הביצה. (בכורות נז ע"ב).

למרות המסופר בתלמוד, כעדות מפי רב מקומי בפני רבי יהודה הנשיא, מוזרות הסיפור וחוסר סבירות הזועק לשמיים, הביא חלק מפרשני התלמוד בתקופת ימי הבניים לפרש את סיפורי חז"ל כאל משל ומסר חינוכי. כך למשל כתב המהרש"א בפירוש אגדות על מסכת בכורות: "הגם כי יש להאמין לכל אלו הדברים כפשוטן, מכל מקום ודאי לא נכתב בתלמוד רק כדי לספר את העניין עצמו [ אלא נכתב ללמד מוסר או הבנה נוספת בהשקפת עולם].

ואנו דעת – אמת נכתוב מאמר מיוחד העוסק בדברי אגדה המופיעים בתלמוד, ונראה שחכמי התלמוד התכוונו לדבריהם פשוטם כמשמעם אף במקומות שהשכל הישר ממאן לקבלם. כל המכיר את תרבותם ואורח חייהם של חכמי התלמוד יצליח להבין שתפיסת עולמם הדמיונית והמוזרה היוותה עבורם מציאות של ממש.

בברכה

דעת – אמת